אפרופו המשורר המרטיניקאי Aimé Césaire, ז'אן פול סארטר הבחין כי הסוריאליזם נחטף מהאירופים על ידי "שחור שהשתמש בו בצורה מבריקה ככלי למהפכה אוניברסלית". ניתן לקרוא אמירה זו כמשל למודרניזם העולמי. לא רק סוריאליזם, אלא כל התנועות המודרניסטיות הפגינו מערכת יחסים אמביוולנטית עם מה שנקרא אמנות פרימיטיבית, שפעלה כקיצור לאמנות של אפריקה, אמריקה, אסיה ואוקיאניה.
הפרימיטיביות, או הקסם האירופאי מה"פרימיטיבי", הוא בעצם מבנה מערבי שבו הלא-מערבי ממלא תפקיד פסיבי, כפוף, אפילו נחות. אבל איזה תפקיד מילא הפרימיטיבי בדמיון המערבי? המשבר של העידן התעשייתי, שניתן לייחסו לרציונליות הנאורות, גרם לאוטופים של המאה ה-19 להשתוקק לפשטות הקיום הפרה-מודרני.
הפרימיטיביות הציעה ביקורת נוקבת על המודרניות הקולוניאלית-קפיטליסטית ואוטופיה אלטרנטיבית, אך היא הייתה רצופת מתחים וסתירות פנימיות. כפי שציין היסטוריון האמנות האל פוסטר, "האונגרד היה גם ביקורתי אמביוולנטי: ההזדהות החלקית שלו עם הפרימיטיבי, ככל שתואר באופן בעייתי כאפל, נשי ופרוורטי, נותרה כניתוק חלקי מהחברה הלבנה, הפטריארכלית, הבורגנית, וזה לא ניתן לפטור את ההתנתקות כחסרת משמעות".
התיאורטיקן הביקורתי אדוארד סעיד דיבר על הפרימיטיביות כ"אנטי-טיפוס עתיק היומין של אירופה... לילה אדיר שממנו התפתחה הרציונליות האירופית".
פרת'ה מיטר מטיל ספק בסוכנות ה"פרימיטיביים"
באמנות האירופית, Les Demoiselles d'Avignon של פבלו פיקאסו (1907) סימן נקודת מפנה, והעניק השראה לאמנים לאמץ את הפיסול האפריקאי כתרופה נגד טעם קלאסי. בקרב תנועות האוונגרד, תפס הסוריאליזם עמדה קיצונית עוד יותר, וקרא תיגר על הרציונליזם, עצם היסוד של מערכת הידע המערבית. כפי שמצהיר Manifeste du surrealisme של אנדרה ברטון (מניפסט הסוריאליזם, 1924), הלגיטימציה של זיגמונד פרויד לחלומות וללא מודע כאמצעי לחשוף מיניות ואלימות מודחקים אפשרה לקבוצה הרדיקלית לצאת מהאילוצים הגוועים של ההיגיון המוסרי והנאורות. .
אבל העיסוק המערבי בפרימיטיבי התבסס תמיד על עליונות מערבית. הניתוח המבריק של פרויד עצמו של הילדות היה חייב לדוקטרינה האבולוציונית שייצגה את האפריקאי כשייך לילדות של המין האנושי, לשלב הפרה-רציונלי שלה. הוא התרשם מהאנתרופולוג הצרפתי לוסיין לוי-ברול, שהעלה את תיאוריית המנטליות הפרימיטיבית, שהגיעה למסקנה ש"התהליכים המנטליים של ה'פרימיטיביים' אינם עולים בקנה אחד עם אלה שאנו רגילים לתאר אצל בני אדם מהסוג שלנו".
המערב, בכך שכפה פנטזיות פרימיטיביסטיות משלו על האפריקאים ועל האמנות שלהם, היה שותף למחיקת המציאות שלהם. מאחורי העמדות הפורמליסטיות הבלתי נבחנות של השבט והמודרני מסתתרת ההכחשה שבשתיקה של אלימות קולוניאלית.
עמדת הסוריאליזם מורכבת יותר. סוריאליסטים הסתערו על חומותיה המאובטחות של הציוויליזציה המערבית, וביקשו לערער את יסודותיה. הם ניסו להפנות את תשומת הלב לאכזריותו של הקולוניאליזם האירופי בתערוכת המחאה שלהם משנת 1931 La vérité sur les colonies (האמת על המושבות); ברטון, לואי אראגון, פול אלוארד ועמיתיהם הפכו לאנטי-אימפריאליסטים חסרי פשר. בשנת 1937, ניסה מישל לייריס למחוק את ההבדל בין העצמי האירופי לבין מה שנקרא האחר. הוא העביר את הפרקטיקה האנתרופולוגית של לימוד טקסים "פרימיטיביים" לקורידה הספרדית (מלחמת השוורים), וחקר אותה כאופן טרנסגרסיבי הפועל נגד הסדר החברתי הנורמטיבי.
לפרימיטיביות הייתה פונקציה אמנציפטורית ברורה בנרטיב של המודרניזם. אבל השאלה שלי היא, איפה הסוכנות של ה"פרימיטיביים" בזה? אפילו סוריאליסטים דמיינו שהאמנות השבטית מבטאת מצבים רגשיים באופן ישיר, ולא רואים בה אמנות מתוחכמת המיוצרת בהקשר הטקסי שלה. חשוב מכך, היכן נמצאים הסוריאליסטים השחורים העכשוויים בנרטיב המודרניסטי?
כדי לצטט את סארטר: "אצל [Aimé] Césaire, המסורת הסוריאליסטית הגדולה מתממשת. מקוריותו של סזאר טמונה בכך שהוא כיוון את החרדה העוצמתית והמרוכזת שלו ככושי, כאדם מדוכא, כאינדיבידואל לוחמני, אל העולם הזה [הסוריאליזם] של השירה ההרסנית, החופשית והמטאפיסית ביותר בזמן שבו אלוארד ואראגון לא הצליחו להיא תוכן פוליטי לכתיבה שלהם".
כמו כן, נעדר מהסגל הקבוע של אמנים גדולים ויפרדו לאם, הצייר הסוריאליסטי הסיני האפריקאי מקובה. על הזיקה העמוקה בין סוריאליזם למחשבה פרימיטיבית, אמר ברטון ב-1945, "אין זה...לא מקרי, אלא סימן לתקופה, שהדחפים הגדולים ביותר לקראת נתיבים חדשים לסוריאליזם סופקו על ידי ידידי הצבעוניים הגדולים ביותר. "אימה סזאר בשירה וויפרדו לאם בציור".
לאם עצמו התעקש שהציור שלו הוא "אקט של דה-קולוניזציה". ועדיין, האמן הלא-מערבי הגדול הזה נעלם מהשיח המודרניסטי לאחר מותו ב-1982 ונאלץ לחכות עד 2015 לרטרוספקטיבה גדולה. כשהיא מציינת את היעדרותו של לאם מהקאנון המודרניסטי, האוצרת קתרין דייוויד הציעה שעבודתו תפסה את אחד המקומות הייחודיים והפרדוקסאליים ביותר בהיסטוריה של המודרניזם העולמי. הסיבה לכך היא שאמנים לא-מערביים מרכזיים, שנשלחו לשוליים, סובלים ממה שכיניתי "תסמונת פיקאסו מאנקה". תוצאה של השיח המורכב על כוח, סמכות והיררכיה ששלט זמן רב בחקר האמנות הלא-מערבית, מונח זה מאפיין את הקריטריונים הרדוקטיביים של השפעה שנכפים על כל האמנים בפריפריה ביחס למרכז הנתפס; חיקוי מוצלח הפך לסוג של אייפינג, בעוד שחיקוי לא מושלם פירושו כישלון בלמידה.
אמנים אלה, שנדחו בשתיקה או גלויה כנגזרת, נתפסים כמנסים להדביק את המודרניות של המטרופולין המערבי ואת השיח סביב מקורותיו. במאה ה-21, הגיע הזמן לשנות את תולדות האמנות ולדמיין מחדש את המודרניזם, כולל סוריאליזם.
• 'Surrealism and the Global Colonial Order' מאת Partha Mitter, קטע מתוך Surrealism Beyond Borders בעריכת סטפני ד'אלסנדרו ומתיו גייל, Metropolitan Museum of Art, 384pp, $65 (hb) © The Met 2021. הודפס מחדש באישור
• Surrealism Beyond Borders, טייט מודרן, לונדון, 24 בפברואר-29 באוגוסט