פרויקט "הגר" - שמלה לכל אישה שנרצחה על רקע כבוד המשפחה

קיר גדול וצבעוני נפרס בגלריית אום אל פחם, במבט ראשון הססגוניות של האריגים האתניים משמחת, במבט שני מבחינים שהקיר נקרא "קיר רצח". מוצגות כאן שלושים יחידות מתוך פרויקט "הגר" שכלל בסה"כ 43 שמלות של נשים מהחברה הערבית, שמלה לכל אישה שנרצחה על רקע כבוד המשפחה.

המיצב "לוח רצח" מזכיר לוח-שנה של חודש בן שלושים ימים, נרצחת לכל יום. ואולם המספרים המופיעים בו אינם מספרי הימים בחודש אלא מספר שנות חייהן שלנשים שנרצחו בשל חילול כבוד המשפחה, לכאורה.

במקרא, הגר הוא שמה של האישה המגורשת, אם ישמעאל. השם הגר הוא גם שמה של אחת משתי נשים במשפחתו של האומן, ח׳דר ושאח, שנרצחו לנגד עיניו כשהיה נער במחנה פליטים בעזה. המראות צרובים בזיכרונו עד היום, והם המקור והמניע לסדרה לזכרן של הנשים הנרצחות. העבודות קוראות תיגר ומוחות נגד תרבות מסורתית גברית המשמרת ומעודדת מעשים אלו. דיוקנאות הנשים נעדרים, ובמקומם נוכח גיל הנשים בעת הרצח. ה'לבבית' – חזית השמלה שלהן – מנסחת בסמלים רקומים, בצבעים ובצורות, את זהותן ואת מעמדן החברתי של הנשים השקופות האלה.

"כל יחידה מורכבת מכמה אלמנטים – לבבית, החלק העליון של שמלה פלשתינית או בדואית עם רקמה דקורטיבית שהיא כמו תמרור. הצבעים, הצורות, הסמלים שמופעים ברקמה הם כמו מידע חזותי שמספר על האישה אם היא נשואה/ רווקה /אלמנה מהיכן באה וגרה", אומר פרופסור חיים מאור, אוצר התערוכה, "הדגמים מייצגים אוכלוסיות שונות אם היא עשירה או ענייה וכו'. השמלות מגיעות מכל מיני מקומות, מעמדות, וגילאים – זהו למעשה לוח הרצח. מופיעים טקסטים בכתב יד שלקוחים משירים של משוררים ומשוררות פלשתיניות שעוסקים בנשים. כל תמונה היא רמז לגוף של אישה בלי ראש וגפיים, רק אזור הלב.

ח׳דר ושאח, בן 55, פלשתיני שנולד בעזה, בעקבות האהבה הגיע לרהט. נשוי, אב ל6 בנות ו6 בנים.

הוא חי עובד ויוצר ברהט, עוסק באומנות כמעט עשרים וחמש שנים. היום מלמד במגמה לאומנות בבה"ס שגב שלום. הוא הגיע לעיסוק ברצח על כבוד המשפחה בגלל טראומה אישית שחווה במשפחתו. דודתו ובת דודתו נרצחו על רקע כבוד המשפחה, לכאורה. בגיל תשע וחצי כשיצא מבה"ס ראה לנגד עיניו את התוצאות של רצח מסוג זה, ולא יכול היה למחוק את המראה המזוויע מנפשו מאותו היום.

"כשחזרתי מבה"ס ראיתי את בת דודתי יוצאת מהבית שהיא עולה באש. בוערת כמו אבוקה. היא היתה בת 25, נשואה כמה שנים, עדיין בלי ילדים. לקח לי שנים לעכל את המראה הזה". בדודתו ירו. "היא היתה בת 45 – 50. יש לה ילדים קטנים וגדולים. זה נושאים מאוד קשים", הוא אומר ושותק לרגע. ושאח טופל אצל פסיכולוג זמן רב ואז התחיל לחקור את הנושא, "ניסיתי לפתור את הבעיה האישית שלי, את הצלקת שזה השאיר לי בנפש", הוא אומר.

"מה זה כבוד המשפחה? זה מושג מכובס. זה לא נשים שבגדו, הסיבות האמתיות הן ירושה, תככים במשפחה. חילול המשפחה זה סיפור כיסוי לסגירת חשבונות מסיבות אחרות. המושג "כבוד משפחה" נאמר רק בשביל להשתיק את הנושא. זו מניפולציה חברתית שלא יכולים לפרוץ אותה. משתיק את החברה המקומית, המשפחה, השבט וגם את החברה הישראלית. המשטרה מנסה גם היא לטייח את הנושא הזה. הרוצח, אם נתפס, בדרך כלל נכנס לכלא ויוצא תוך כמה שנים".

מדוע הצגת את הנושא בעזרת שמלות נשים?

"אני עוסק בעוד מדיומים, וידאו ארט, ציור וחומרים אחרים אבל זה לא סיפק אותי, הנושא הוא מאוד טעון, זה לא נושא שאפשר לטפל בו מבחינה שטחית, חייבים להיכנס לעומק של הדברים. לא הרגשתי שזה מספיק עד שהגעתי לשמלה הפלשתינית, שמלות שנוצרות על ידי הנשים עצמן. יש לי את אחד מהאוספים הגדולים של שמלות פלשתיניות. מגוון רחב של שמלות של נשים מהצפון לדרום. לכל אזור יש ייחודיות בטקסטורות והרקמות. הצבעים משקפים גילאים ומצב של נשים".

כך התאים ושאח את השמלות לנרצחות לפי גילן, הוא התבסס על מחקר שנעשה בין השנים 2004- 2006. בשנים אלו נרצחו 43 נשים ערביות על רקע כבוד המשפחה, כשהצעירה בת 12 והמבוגרת בת 85. במייצג אין שמות. רק מספר המייצג את גילה של הנרצחת במותה.

"לא רציתי לציין שמות", אומר ושאח. "הנרצחות הפכו להיות מספרים ואני רציתי להראות שזה מה שנשאר מהן. החברה הערבית והכללית בישראל לא מסתכלת על הנשים כייחודית בעלות סיפור אישי אלא כעל מספרים. מדברים על מספר הנרצחות בשנה ולא על מי שהיו הנשים. אנחנו מנתקים את עצמנו מהרגש, מנסים שלא להיות מודעים למצב הנוראי הזה. העבודה שלי היא ביקורת על החברה הערבית הקטנה שלי ועל החברה הישראלית הגדולה, גם שלי".

מדוע בחרת להוסיף קטעי שירה לעבודות?

"אני אוהב את השירה של המשוררת הפלשתינית נידאא ח'ורי. היא מדברת על איך נשים סובלות מתוך הדיכוי הגברי של החברה והדת. היא עצמה לא יכולה להתגרש אז היא חיה בדרום ובעלה בצפון. מרצה באוני' בן גוריון. מסביב לעיגול יש שירה של מחמוד דרוויש שעוסקת בפטריוט של החברה. זה הניגוד בעצם – זכויות האישה מול הפטריוטיות הדתית.

איך הגיבו בחברה הפלשתינית על עיסוקך בנושא הנפיץ הזה?

"יש הרבה בעיות בנושא הזה אבל אני בתור אומן צריך להיות כנה עם העבודות שלי. העבודות שלי הן חברתיות פוליטיות ואני עוסקת בנושאים האלה. לא מעניין אותי מי יכעס. זה ראי למציאות ולאקטואליה של היום יום. לרצות את הפלשתינים או הישראלים זה לא בסדר. זה לא אומנות, זה חלק מהמונופול של החברה. אני רוצה להיות כנה במה שאומר ועושה. רצח נשים נעשה רק על ידי גברים, אני חלק מתוך החברה, ומהגברים שבה, זה אחד הדברים שגורמים לי להרגיש ממש רע בחברה שלי".

היה פחד?

"הרבה אנשים מתעצבנים ואפילו חלק גדול ממשפחתי לא רוצים שידונו בנושא הזה. אבל בתור אומן זו חובתי להביא את זה לידי דיון. זה נושא מאוד טעון. האישה והילדים אמרו לי לא לעסוק בזה אבל זה ממש נושא אישי שלי, זה שיחרר אותי ונתן לי להתאוורר מכל המראות שעברתי מגיל קטן עד עכשיו. עשיתי חובתי כאומן ואדם וגבר במדיום של נשים. לכן החומר היה מתאים, אני מכבד את היוצרות הנשיות. אומנים ישראלים ובכלל בכל העולם לא עוסקים בזה. נשים עוסקות בזה קצת אחרת. כגבר זה קשה, אתה הגבר המכה , ההורג, אבל גם נותן לזה עניין כי זו אומנות לא אומנות נשית".

להיות אומן ברהט זה מקובל?

"יש הרבה אומנים בדרום, אבל הם מנסים לא לעסוק בנושאים הרגישים. אומנות צריכה להיות ביקורתית ולעסוק בנושאים חברתיים ופוליטיים. דברים יפים הם לא אומנות הם תחביב. בשביל לעסוק באומנות צריך מודעות למה שאתה עושה. עסקתי בהנהלת חשבונות בהתחלה, אבל האומנות תמיד משכה אותי, אז למדתי אומנות חזותית, עשיתי תואר שני. למדתי תולדות אומנות והתעמקתי מבחינה טכנית. להיות חלק מהענף הזה צריך ללמוד טכניקות וללמוד מה אתה אוהב ועושה. היום אני כבר לא יודע מה זה חשבונאות, הכל יצא לי מהראש והפך להיות אומנות". ואכן, ביום הראיון שלנו אני תופסת אותו באוטובוס, יחד עם תלמידיו לסיור גלריות ומוזיאונים בצפון, שלו ושל אומנים אחרים.

פרופסור חיים מור, אוצר התערוכה, אומר, "אני חושב שזו עבודה מהממת וחזקה במיוחד כשהיא נעשית על ידי גבר שלא מצפים ממנו להתייחס לנושא הזה. הוא באמת נועז, בחברה השמרנית והגברית לא מדברים בצורה כזאת. זה מעשה אומנותי ואקטיביסטי חזק והקיר הזה הוא מכה בלב. מבחינה אומנותית זה גם קיר קונספטואלי, זה לא מציג סצנה חזותית של אישה בוערת או מתה, הוא לא הולך לרגש בסיסי אלא משהו שמנקר לך במוח באופן יותר מתוחכם".

התערוכה "קיר רצח", מוצגת בגלריה לאומנות באום אל-פחם. הגלריה לאמנות נוסדה בשנת 1996 בעקבות יוזמה של אנשים ואמנים מקומיים, במטרה להביא אמנות עכשווית ואיכותית ליישוב ולתושביו ולהציג אמנות ערבית ופלשתינאית מקורית.

בהיעדר גלריות נוספות במגזר הערבי במדינת ישראל, המקום הפך במשך השנים לנקודת מפגש חשובה ומרתקת בין תרבויות ובין אנשים. תערוכות אמנות עכשווית, מפגשים ושיח גלריה, סימפוזיונים, סדנאות יצירה וימי עיון– כל אלה משכו קהל רב והפכו את הגלריה למקום מרכזי בחיי התרבות המקומית והבינלאומית.

הגלריה פועלת במסגרת עמותת "אל סבאר" , חברים בה אנשי רוח ותרבות מאזור ואדי ערה. וכן אגודת ידידים מכל רחבי הארץ וארצות הברית. הגלריה פועלת ללא מטרות רווח ומתוקצבת באופן שוטף ממשרד התרבות, הרשות והקהילה המקומית , תרומת מקרנות שונות בארץ ובחו"ל, הכנסות עצמאיות, מפעל הפיס.