הביתן הלבנוני
העולם בדמות האדם, דניאל ארביד ואיימן בעלבאקי
המתקנים המוצגים בביתן הלבנוני משקפים את הכאוס הבלתי נגמר שפוקד את המדינה המזרח תיכונית, שקרסה הן כלכלית והן פוליטית. הסרטון של ארביד במסך מפוצל, Allô Chérie (2022), עוצר את המבקרים בארסנל על עקבותיהם - מהו מרדף המכוניות המרושע הזה ברחבי ביירות ומדוע האישה המספרת על היצירה רודפת כל הזמן אחרי כסף? "הקול בסרט הוא של אמא שלי", אומר ארביד ל- The Art Newspaper. "התקנתי תוכנת ריגול בטלפון הנייד שלה, בהסכמתה. חשבתי שיש לה חיים שקטים מאוד, אבל אז גיליתי שיש לה סוד והיא זו שלמעשה מנהלת את מערכת הכספים בבית".
הקלטת האודיו המטורפת והנואשת נעשתה לפני שלוש שנים, אך קטע הווידאו הוקלט השנה וקיבל משמעות נוספת בעקבות הפיצוץ האדיר בנמל ביירות באוגוסט 2020, שהותיר יותר מ-200 הרוגים. "ללבנון יש כל כך הרבה בעיות כספיות", אומר ארביד.
המיצב הדו-צדדי של בעלבאקי, Janus Gate (2021), מחזק את הרעיון של עיר מפוצלת; צד אחד מכוסה באורות ניאון בוהקים ויריעות ברזנט צבעוניים, בעוד שברקע בקתה עלובה מלאה חומרי גלם עם חזית שממחישה ברהיטות ובעוצמה את "שני הפנים" של ביירות.
הביתן הצ'יליאני
טורבא טול חול-הול טול, אמנים וחוקרים שונים - Turba Tol Hol-Hol Tol
איך זה לרדת למעמקי ביצת כבול? הביתן הצ'יליאני משחזר את המסע כאשר המבקרים מובלים אל פלטפורמה עגולה מוקפת במסך שקוף שעליו מוקרנים קטעי צילום של הירידה לתוך הבטן החשוכה של ביצת כבול.
מסביב טחב רטוב חי, שהריח שלו מכה בנו עוד לפני שנכנסים לביתן. פס הקול גורם לרצפה לרעוד כשמזמורים שבטיים, רעשים גרוניים וצלילים גבוהים ממלאים את האוויר. כשיוצאים מחדש לאור היום, דמויות רוקדות סביבנו במעגל.
אבל לכל התיאטרון הזה יש נקודת מבט רצינית - הבנה, וחשוב מכך, שימור ביצות כבול חיוניים כדי להצליח להפחית את פליטת הפחמן הגוברת הנגרמת מפעילות אנושית. על פי מארגני המצגת, ביצות כבול "סופגות יותר פחמן מיערות, יכולת שהופכת את אזורי הביצות הללו לאחת המערכות האקולוגיות החשובות ביותר על פני כדור הארץ".
האדמות הללו, במקרה זה, ממוקמות בקצה הדרומי של דרום אמריקה, בפטגוניה, הן גם בעלות חשיבות תרבותית. כאן הם היו ביתם של תושבי סלקנאם הילידים במשך שמונת אלפים שנה. והביצות יצטרכו להמשיך להתקיים אם אנחנו רוצים שתהיה לנו תקווה כלשהי לקיום אנושי על הפלנטה הזאת עוד שנים רבות. (למידע נוסף על ביצות כבול ותרבות סלכנאם, בקרו באתר האינטרנט המרתק של הביתן.)
הביתן הפרואני
שלום הוא הבטחה קורוזיבית, הרברט רודריגז - Peace is a Corrosive Promise
הרברט רודריגז היה פעם סטודנט קפדן לאמנות ב-Pontificia Universidad Católica בלימה, פרו. אבל, בגיל 21, הוא פרש ונעלם לצללים של ה-Subterráneos. לאורך שנות ה-80, האמן הצעיר הפך את המחתרת של לימה לגלריה שלו, ועבד בין קולקטיבים חדשים כמו Artistas Visuales Asociados וקבוצת Las Bestias.
העבודה המוצגת בוונציה מגיבה למציאות של הדמוקרטיה החדשה של פרו, כזו שנולדה מאפר של שלטון חונטה בן 12 שנים. כותרת התערוכה, Peace is a Corrosive Promise, משקפת את הסמכותיות, הטרור והאלימות הבלתי פוסקת שהגדירו לעתים קרובות את הניסיונות המוקדמים של פרו לדמוקרטיה, שפלגים לוחמים נאבקו על כוח ועליונות.
רודריגז הוא הנציג הבלעדי של פרו בביתן שלה, וזו אחת הפעמים הראשונות שהאמן זוכה להכרה משמעותית על ידי עולם האמנות המערבי המבוסס. אבל זו לא אמנות יפה, זה פאנק. רודריגז תמיד נשאר חסר עניין במערכת הגלריות. עבודתו ניתנת לשינוי והיא גולמית; העבודה המוצגת בוונציה מודפסת על נייר זול בייצור המוני; כפי שהיה בלימה בשנות ה-80.
העבודות ישירות ובוטות בצורה הזויה - קולאז'ים המעוצבים כדי להידמות לפין, מלאים בתצלומים שנלקחו ממגזיני פורנו שנחתכו ועוצבו כך שיתאימו לתמונות דוקומנטריות של סכסוך, או משולבים בכותרות המדווחות על אלימות פוליטית שנלקחה מעיתונים.
אבל הכוונה ברורה. עבודה אחת מייצרת מחדש טקסט מדו"ח של אמנסטי אינטרנשיונל, המתוארך לאוקטובר 1983, אשר פירט עינויים, היעלמויות והוצאות להורג בבירת פרו. רודריגז הופך את הטקסט היבש והטכני לאנימציה גרפית רועשת.
הביתן הניו זילנדי
מחנה גן העדן, יוקי קיהארה - Paradise Camp, Yuki Kihara
בשנינות ובתלהבות, יוקי קיהארה מעבדת מחדש את הציורים הפולינזים הבעייתיים של פול גוגן כדי להדגיש את חברי קהילת "המגדר השלישי" של סמואה, הפאפאפין, כולל היא עצמה. קבוצה מוכרת תרבותית בחברה הסמואית במשך דורות ה-, Fa'afafine הם אנשים שנולדו זכרים, אך מבטאים את המגדר שלהם בצורה נשית. כשקיהרה ראתה לראשונה את ציוריו של גוגן במוזיאון המטרופוליטן לאמנות בניו יורק ב-2008, היא הופתעה מהדמיון בין הנשים העירומות למחצה מטהיטי שהוא תיאר לבין חברותיה הפאפפיניות. מחקר רוויזיוניסטי של החוקרת המאורית נגהוויה טה אווקוטוקו אף העלה כי הדוגמניות של גוגן היו 'מאהו', בני "המגדר השלישי" של טהיטי. אלו היו ההשראות התאומות מאחורי פרויקט 'מחנה גן העדן' של Kihara שמנתחת את התמונות הארוטיות והאקזוטיות של הצייר על אי "גן העדן", ומשחזרת אותם כדיוקנאות חגיגיים של התרבות הקווירית של סמואה. סדרת הצילומים המנצחת הזו, בגודל שמתאים לציורים המקוריים של גוגן, מכסה שני קירות של הביתן. בינתיים, קיהארה ממש מתעמתת עם גוגן בסרטון שמדמיין שיחה ביניהם - קיהארה שינתה את עצמה באמצעות אביזרים ושפם מזויף – וערכה עימות עם האני האמיתי שלה כפאפאפין ואמנית מועצמת. במקום לדחות את עבודתו של גוגן מכל וכל, היא מודיעה לו שהיא רק "מחדשת" את הציורים ל"משהו הרבה יותר נפלא".
הביתן המלטזי
דיפלומציה אסטוטה (דיפלומטיה ערמומית), ארקאנג'לו ססולינו, ג'וזפה שמברי בונאצ'י ובריאן שמברי
הכניסה לביתן המלטזי היא קצת כמו להגיע ברגעים האחרונים של סערה מקראית של אש וגופרית. טפטופים של פלדה מותכת נופלים לתוך שבעה מכלי מים מרובעים, שכל אחד מהם מייצג את הדמויות ב- The Beheading of St John the Baptist (1608), של קאראווג'ו. מערכת מורכבת מוסתרת בתקרת המתקן, המזינה לולאת פלדה דרך מערכת אינדוקציה המחממת אותה ל-1,500 מעלות צלזיוס לפני שהיא מטפטפת מטה, כמו כדור מיניאטורי של אש נוזלית, לפני שיתסוס במים.
מעבר לפלדה המותכת ולגיגיות יש לוח פלדה מוצק עצום, בגודל זהה לקנבס של קאראווג'ו ועל גבו כתובים טקסטים תנכיים. הפתקים האוצרותיים מביאים מספר נושאים לשולחן, מאלגוריות על "המעגל המתמשך של סוכנות ואובדן" ועד להנחת ה"נואטי על המטאפיזי". אבל השתלטות על הנרטיבים והמושגים המורכבים - לפעמים מסובכים מדי – הללו, זה הפלא הקדמון ("המרווילה" כדברי האוצר השותף קית' סקיבראס) שחשים בכניסה לחדר ורואים אש יורדת מהשמים.
הביתן האיטלקי
תולדות הלילה והגורל של כוכבי שביט, ג'יאן מריה טוסאטי - History of Night and Destiny of Comets
בקצה המרוחק של הארסנל שוכן ביתן המערות האיטלקי, על שטח של 2,000 מ"ר שמתגמד לעומת ביתנים לאומיים רבים אחרים. כאן ג'אן מריה טוסאטי, אמן הסולו הראשון שנבחר אי פעם להראות בד ריק, שחור ועצום כזה, והוא מצא את הרדיד המושלם עבור מיצבים סביבתיים ספציפיים לאתר שלו.
ממתינים בתור בחוץ, המבקרים מקבלים הוראה להיכנס אחד אחד בכל פעם ולשתוק בתוך הביתן, כדי לשמר את החוויה הסוחפת. אל תתייאשו מהכללים האלה, או מהכותרת הגרנדיוזית של היצירה: טוסאטי תכנן מהפך אמיתי שמתגבר על ידי אווירת יראת כבוד חזקה.
התערוכה על הדעיכה התעשייתית של איטליה נפרשת דרך רצף של חללי מחסנים מלאים במכונות ישנות וחבילות שמקורן במפעלים נטושים - שרידים מעידן עבר של פרודוקטיביות ושגשוג. החלק הפנימי שלהם מפחיד, עם מספר דלתות לשום מקום ורוח רפאים ליד צלב על הקיר מאחורי מיטה ריקה. הסיור במבוך מגיע לסיום גדוש מים שניתן היה לפרש אותו כהשמדה, אלמלא האורות הרחוקים החודרים את החושך - סימן לתקווה לאנושות מול קטסטרופה אקלימית, לדברי האמן.