"אני רוצה להפוך אנשים עם מוגבלות לנוכחים יותר באמנות", אומרת האמנית האוקראינית אנה ליטבינובה ל-The Art Newspaper over Zoom. היא מדברת איתנו ממיטתה - מצבה, הנקרא מיופתיה, חולשה גנטית בשרירים, מקשה עליה לשבת יותר מכמה שעות ביום. כיום היא מתגוררת אצל משפחה מארחת בכפר במולדובה במחוז אניני נוי, לשם ברחה, יחד עם בעלה, גם הוא על כיסא גלגלים, והוריה, ביום השמיני למלחמת רוסיה-אוקראינה.
"ראינו שהצבא הרוסי מתקרב מאוד לעיר שלנו וחששנו שלא נוכל לעזוב אחר כך. שמענו כל יום את האזעקות. זה היה מאוד מפחיד", נזכרת ליטבינובה. ליטבינובה, שנמלטה מאודסה, היא אחת מיותר מ-100,000 פליטים אוקראינים שמצאו מחסה במולדובה השכנה, מדינה קטנה המונה 2.5 מיליון איש. כמו ליטבינובה, רובם המכריע של האנשים הללו שוהים בבתים פרטיים.
הגבול של אוקראיניה-מולדובה נמצא במרחק של 60 ק"מ בלבד מאודסה, כך שמולדובה הפכה ליעד העיקרי של אודסנים במסלולם למקום מבטחים. עם זאת, אם בזמני שלום, הנסיעה נמשכת רק כמה שעות, הפקקים והתורים הארוכים בגבול הביאו לכך שלקח לליטבינובה 20 שעות להגיע למולדובה, שם היא נאלצה להמתין בתור המכוניות במשך שבע שעות. השעה הייתה שתיים בלילה כאשר מתנדב ניגש לליטבינובה ולמשפחתה ולקח אותם לביתו, 150 ק"מ משם. הם שוהים עם משפחתו כבר יותר מחודש. "הם היו מאוד אדיבים", אומרת ליטבינובה. "אפילו קנו לי מיטה שמשנה גבהים, מקרוב משפחה שעובד בבית החולים. [בלי מיטה כזו] אני לא יכולה לשבת או לקום בלי עזרה. המיטה הזו מאפשרת לי לזוז לבד. עשיתי זאת. אפילו לא חלמתי שאוכל לקבל מיטה כזו מחוץ לבית שלי", היא מוסיפה.
ליטבינובה יצרה בעבר ציורי נוף ודיוקנאות מסורתיים יותר, אך בשנתיים האחרונות היא התמקדה בתיאור מוגבליות בעבודתה. "הבחירה לדבר על מוגבלות הייתה מאוד טיפולית עבורי", היא אומרת. "זה עזר לי להפסיק לפחד ולהתבייש בגוף שלי". הכיוון האמנותי החדש שלה הגיע בעקבות שנתיים של טיפול בדיכאון, שאותו היא מתארת כ"צעד חשוב" בחייה. "אני רוצה לתרום ליצירת תרבות שבה אנשים יכולים לקבל אחרים שאינם כמוהם", היא מסבירה. במרדף שלה אחר נראות, ליטבינובה חושפת שתי השפעות אמנותיות עליה: האמנית הבריטית הצעירה ג'ני סאוויל, על עירום הנשי הריאליסטי בקנה מידה גדול שלה, וג'ניפר פאקר הניו יורקית, על מחויבותה לייצוג שחורים באמנות.
עם גוונים של ורוד, כחול ואפור, ולעתים קרובות תוך שימוש בפוינטיליזם, ציורי השמן הפיגורטיביים של ליטבינובה הם תיאורים עדינים של גופה ושל בעלה. מתוך רצון לקחת את אותה משימה לתחום הצילום, למרות שהיא לא מסוגלת פיזית לעבוד עם מצלמה בעצמה, ליטבינובה חיפשה צלם שאיתו תצלם את גופה העירום. היא מצאה את אודסן ויטלי רושינקסי באינטרנט. "נפגשתי איתו לשתות קפה ודנו על הרעיון של הצילום, וידאנו שאנחנו באותו ראש", היא מספרת. בדצמבר אשתקד הם שכרו סטודיו. "המבט הגברי היה חשוב עבורי, כי בעוד שהפמיניזם השיג הרבה, התרבות המסחרית עדיין חזקה מאוד, והלחצים לגוף אידיאלי עדיין גדולים", מסבירה ליטבינובה. החוויה הייתה מעצימה עבורה. "כשראיתי את הצילומים הרגשתי גאה שאני לא חוששת מהמצלמה, שאני יכולה להילחם על קבלת הגוף והמחלה שלי". בשלב הבא, ליטבינובה רוצה להמשיך את הסדרה על ידי עבודה עם צלמים על עירום של אנשים אחרים עם מוגבלות: בעלה, חבריה ואחרים.
ליטבינובה מספרת שהיא החליטה שהיא רוצה להיות אמנית בגיל עשר. היא ביקשה מהוריה לקחת אותה לבית הספר לאמנות. בגלל חוסר יכולת פיזית לנסוע לבית הספר, היא קיבלה במקום מורים לאמנות בביתה, ולאחר מכן המשיכה לעשות תואר באמנות באוניברסיטה האוקראינית באומן באמצעות למידה מרחוק. הסיבה לכך היא שהתשתית של אוקראינה עדיין לא מפותחת כדי לאפשר גישה של נכים במקומות הציבוריים - אם כי, רגע לפני המלחמה, זה החל להשתנות.
"התחלתי לראות אנשים בכיסאות גלגלים ברחובות אודסה רק בשנתיים האחרונות", היא מודה. "הכבישים השתפרו, והוסיפו רציפים על האבנים, כך שהצלחתי לחצות את הכביש בשכונה שלי, וללכת לפארק". ובכל זאת, בלי יכולת להשתמש בתחבורה ציבורית, ליטבינובה אומרת שהיא הסתמכה על המכונית של אביה שעזר להרים אותה במדרגות בכל פעם שהייתה צריכה לנסוע לעיר. בעוד שהאמנית ערכה שתי תערוכות יחיד והשתתפה בכמה תערוכות קולקטיביות אחרות באודסה, אומן ומוסקבה, היה מקרה אחד שהיא זוכרת שבו בעל גלריה מקומית סירב לארח את התערוכה שלה כי "עבודותיה של אמנית נכה היו מביאות אנרגיה רעה למקום".
ליטבינובה חוששת שבעקבות המלחמה החיים עבורה יהפכו לקשים עוד יותר באוקראינה. זו הסיבה שהיא מבקשת ויזת טאלנט בבריטניה. "אני מקווה שבאנגליה, אני אוכל לממש את עצמי כאמנית. יש לי חברים שהם אמנים שם ואני מקווה לראות אותם אבל אני גם חושבת שכאדם עם מוגבלות יהיה לי יותר קל שם, לאור המצב של המדינה ותשתית המפותחת יותר".