בשנת 1991, החלה הרפובליקה הפדרלית הסוציאליסטית של יוגוסלביה להתפרק, מה שגרם לבוסניה והרצגובינה ללכת בעקבות סלובניה וקרואטיה ולהכריז על עצמאותן.
אבל ההכרזה ההיסטורית והמשמחת הזו גרמה במהירות למלחמת אזרחים, שהובילה לפשעים הומניטריים מחרידים - כולל המצור בן שלוש השנים על סרייבו וטבח סרברניצה. יותר מ-100,000 בני אדם מתו כתוצאה מהמלחמה הזו.
בוסניה והרצגובינה חולקות מורשת אפלה וכואבת ובכל זאת, כיום, הן חיות בשלום. ערים כמו סרייבו וסרברניצה משלימות כיום במידה רבה עם ההיסטוריה שלהן, בסיוע חלקי על ידי הקמת מוסדות כמו המוזיאון ההיסטורי של בוסניה והרצגובינה בסרייבו, ומרכז הזיכרון של סרברניצה.
ביולי, מארחים מרכזים אלה במשותף את Why Remember? Peace, Conflict and Culture, ועידה בינלאומית, שתעסוק בכמה מהשאלות המרכזיות העומדות בפני חברות פוסט-קונפליקט כיום: מה צריך לזכור, מה צריך לשכוח, וכיצד תהליך זה יכול לעזור לבנות שלום בר-קיימא ומשמעותי, המבוסס על מכנה משותף והבנה?
כנס הוועידה הורכב על ידי צוות הכולל את ד"ר פול לואו, צלם עטור פרסים ומנחה קורס בלונדון קולג' לתקשורת. לואו ביקר לראשונה בסרייבו כדי לתעד את המצור בעת שעבד כצלם עיתונות בריטי, בתחילת שנות ה-90.
"לכל קונפליקט יש מניעים ותוצאות מאוד ספציפיים משלו", אומר לואו. "אבל לעתים קרובות יש קשרים גדולים יותר בקנה מידה רחב יותר שאתה יכול ליצור ביניהם. אפשר לעשות השוואות. אנחנו רוצים לעזור לאנשים לראות מה קרה במדינות אחרות, לשקול איך זה יכול לבוא לידי ביטוי בחברה שלהם וכך מה ניתן ללמוד מזה".
הוועידה תנסה, בחלקה, להדגיש את האופי השיטתי של רצח עם, אומר לואו, וכיצד אירועים כמו טבח סרברניצה, שיכולים להיראות ספונטניים וכאוטיים ממרחק, מאורגנים ומנוהלים לרוב על ידי קבוצת ליבה של מנהיגים. "התחשבות בסכסוכים בחו"ל יכולה גם להקל על המחשבה על טראומה בבית", אומר לואו.
מקומות של זיכרון אקטיבי
רצח עם, טבח וטראומה, מהודהדים על ידי טלי נייטס, המייסדת והמנהלת של מרכז השואה ורצח העם ביוהנסבורג והאוצרת המרכזית בכנס. "כמייסדת מוזיאון ביוהנסבורג, הצוות שלי ואני מתמודדים עם העבר הכואב של ארצי שלי", אומרת נייטס, בהתייחס להיסטוריה של האפרטהייד של דרום אפריקה. "אבל אנחנו עוסקים גם בהיסטוריה של מדינות ברחבי יבשת אפריקה; ברואנדה, במוזמביק, במערב אפריקה ואחרות", היא אומרת.
"זה תמיד מועיל להסתכל על מקרים אחרים, כי ההיסטוריה שלנו הייתה לפעמים כל כך כואבת", אומרת נייט. "האפרטהייד היה לפני 28 שנים ואני יכולה לומר לך שקשה לדבר על ההיסטוריה שלך. זה מעצב את הדרך שבה אתה מסתכל על ההווה, זה מעצב את הדרך שבה אתה מסתכל על העתיד, זה מעצב כל שיחה על כל דבר. אז לפעמים, הסתכלות על היסטוריות אחרות עוזרת."
עבור נייטס, "לאנדרטאות ולמוזיאונים יש אחריות להפוך למקומות של פעילות זיכרון" היא אומרת ומוסיפה "אנחנו מבקשים מהמבקרים להיות פעילים לשינוי בעולמנו המאוד פצוע, להבין את הזיכרון הזה בצורה אקטיבית, לעזור לתקן אותו, ובסופו של דבר להפוך את העולם שלנו לטוב יותר."