"שכבות" - גבריות מזרחית חדשה בישראל

אייל אסולין הוא אמן שונה בנוף האמנות הישראלי, הוא מייצג מזרח תיכון חדש, ולמרות שהנושא "סקסי" הוא לא מתפתה לדבר על הגמוניה אשכנזית וקיפוח. הוא מעיד על עצמו, "הגעתי לבצלאל כצייר, באמצע התואר הבנתי שהנושא שאני עסוק בו משעמם אותי והפסקתי לצייר, במקום זה התחלתי לפסל. התעסקתי במזרחיות מהמקום הגלותי, המסכן מול ההגמוניה האשכנזית – השיח הזה על המזרחי המטופח לא היה שלי. זה שיח "סקסי" עבור התקשורת והקורקטי – אבל אני לא שם. זה לא מחזיק מים כאומן, ולא מעיד על שיח עמוק".

אסולין, 41, חי ופועל באופקים עוסק בשאלות מעניינות על תרבות השפע, המיינדפולנס והעושר המדומה שמוצג לנו תדיר ברשתות החברתיות. הוא בוגר בצלאל, התוכנית לתואר ראשון ותואר שני; זוכה פרסי אמן בקהילה, אמן צעיר ופרס עידוד היצירה של משרד התרבות. מרצה בבי״ס לאמנות במכללת ספיר, ומרכז את מרכז המצוינות הראשון של בצלאל בישראל, באופקים. הציג תערוכות יחיד מוזיאליות במוזיאון חיפה ובמוזיאון הנגב. בקבוצתיות – במוזיאון פתח תקווה, מוזיאון תל אביב ועוד.

בימים אלו הוא מציג תערוכת יחיד ענקית במוזיאון עין חרוד, הנקראת ״שכבות״, במסגרת אשכול התערוכות ״קינת הקאנון״ שאותה אצרו ברגישות רבה יניב שפירא אוצר המשכן ודר׳ אלעד ירון יו״ר איגוד האוצרים בישראל

בתערוכה אסולין מסתכל על מקורות האמנות הישראלית - שהיא אמנות מאוד מערבית -ומשנה אותה לתרבות מזרחית, בדרך זו הוא גם מכניס ליצירות הרבה הומור. למשל, הופך את הדמות בתוך הציור לדמות שחורה - כמו הפנתר השחור מהסרטים של מרוול - גיבור על עם כוחות. כך מראה אסולין את התרבות המזרחית - ובעיקר של הגבר המזרחי שהוא כבר שעטנז ישראלי חדש.

מהחקירה על סמלי סטטוס, אסולין החל לעסוק בזהב וביצע מחקר על התרבות המצרית ביחס לתרבות שלנו. יצירותיו מאופיינות בזהב ושחור, "הזהב השחור הוא הנפט, אבו דאבי, דובאי, האמירויות – הן מדינות עשירות בנפט ויש להם סמל סטטוס וכח", הוא אומר וממשיך, "הצגתי במוזיאון אשדוד ובמוזיאון הנגב דיונות של שלוש טון תכשיטים מסין, מי שנכנס למייצג הרגיש כמו במערת אוצר, אלאדין או עליבאבא. אבל זה זהב לא אמיתי, כשאני רוכש את התכשיטים האלה זה עולם של מאס פרודקשן לעומת העולם של קוקו שאנל, זו הדואליות הזו שמרתקת אותי".

אסולין חי את הדואליות הזו, שעליה הוא מדבר, "כל עניין הזהב התחיל מההורים והסבים שלנו, עם גורמטים וטבעות ומגבעת. זו תעודת עושר ועניות בו זמנית, כי זה היה הרכוש היחיד שהיה להם כשהם הגיעו לארץ. אני אישית עבדתי כעשור כאינסטלטור, בעבודת בניין, עבדתי מאוד קשה כל התקופה שהייתי סטודנט. יש דיכוטמיה, אתה עובד בשמש, שותה קפה של פועלים ואז נכנס למקלחת שוטף את השריטות והחבורותומגיע אחרי כמה שעות ללמד סטודנטים או לפתוח את תערוכת היחיד שלך במוזיאון. צווארון כחול ולבן. אז מה מסמל את הסטטוס שלך? בצד אחד במוזיאון מסתכלים עלי מלמטה, ומצד שני בעבודה כולם מסתכלים עליך מלמעלה כי אתה לא הבוס".

מגיל 11 עבד עם אבא שלו באינסטלציה ובניין, ומבחינתו אמן צריך לעשות הכול לבד, ואין הנחות. אמן צריך לדעת לבנות, לפסל, לצייר, ולכן הוא אינו מאמין ב"רדי מייד". גם לאחר שהצליח ושגשג באמנות שלו הוא לא מתכוון לעבור מאופקים, שם גם בנה פסלים בכיכרות העיר.מבחינתו הוא שופר, האמן שנאמן למקום שגדל בו ומתפרנס בו וחייב ככזה לתרום לקהילה שלו.

בתערוכה הנוכחית, ״שכבות״ מעביר אייל את המסרים כי אדם, ובפרט אמן, אינו יכול להיות "נטול תרבות". לאורך ההיסטוריה עבדו אמנים לצד אמנים אחרים ושוליות אמנים; עולם האמנות נישא על גבו של האמן אשר עומד על כתפיו של המאסטר שלו או של האמן שקדם לו והשפיע עליו.

בציורים הגדולים המוצגים בתערוכה נראית דמותה של בתו של אייל, המגלמת דמויות של ילדים המתחזים ליצירות אמנות ישראליות קנוניות או מגיבים להן. הדמויות כולן עוטות מסכות פנים (מסכת סקי/שודדים) בצבעי ניאון (פוסי ריוט)ועטורות תכשיטים אוריינטליים, וזהותן הקונקרטית נותרת אפופת מסתורין. המסכה מעלה אסוציאציה שלילית ומעוררת רתיעה ואף בעתה בנוגע לכוונותיה של דמותה מסתורית המחופשת ליצירת אמנות. כך גם החלל שהוא רווי מתח שבין גלוי ונסתר, שחור וזהוב, מאיים ומגוחך.

"החלטתי לקחת סצנות תנכיות ולהראות דרכן את העולם הזה של העושר, ברגע האחרון ביטלתי את הרעיון הזה, והחלטתי לחזור לצייר, רציתי להמציא את עצמי מחדש, אמרתי איך אחזור להשתמש בכלי של הציור? לקחתי את הבת שלי, שי לי, היא בת 8, ועדיין יש לה מאפיינים של נון ג'נדר. צילמתי אותה בסצנות התנכיות האלה, אבל היה חסר לי לקשור אותה לעת העכשווית. הלבשתי לה מסיכות נאוניות, יש שם הסתרה של זהות, וגם קריצה לתרבות פופ. זה מאיים עליי או לא? האם זה כובע שודדים? בא לפגוע בי? האם זה כובע שמסתיר משהו כואב או סתם כובע שבא לטשטש גבולות זהות מקומית?" הוא שואל, וממשיך לתאר את העבודות, "בציור אחד שי לי ביתי, עומדת כמו מלאכי יעקב, ובציור השני בתי עומדת כמו משה רבנו עם אייפד מוזהב ביד, באחר היא עומדת כמו קלאופטרה, אבל בלי זהות מינית, רק עם המון תכשיטים שמראים סמל סטטוס".

ביטוי לרעיון כי תולדות האמנות הן שרשרת אמנים הניצבים זה על כתפיו של זה, סך שלם המתפתח ומשתנה ללא הרף, ניתן לראות בציור המתייחס לפסל שלי מוטי (2019) – פסל שהוא אבולוציה של נמרוד של יצחק דנציגר, "ציירתי את מוטי, כמחווה לדצינגר, עם חתול בורגני, כזה שלא מותאים ברחוב, שניתן לקנות בהרבה כסף ולכן הוא סמל סטטוס, ועליו גם גורמט", מבהר אסולין. כך, פסל נמרוד של דנצינגר - אחד הפסלים הכי מפורסמים באמנות הישראלית – מקבל פירוש מחודש עם הומור וקריצה.

מייצג נוסף הוא הפנתר השחור הניצב על עמוד רומי לבן קטום. הוא מתפקד כשומר האמון על אסופת היצירות היקרות של ה"מלכות" – קנון האמנות העכשווית. הוא משקף את ההשפעה הבלתי נמנעת, ארוכת הטווח והטעונה היסטורית שלו על תהליך היצירה שלי בסטודיו, ומצביע על "התנהגותה" ההולמת של האמנות העכשווית כלפי האמנות שקדמה לה וכלפי זו הסובבת אותה. "בתרבות המצרית החתול היה מגן על בני המלוכה ועל האוצרות שלהם. שם הפרשנויות יכולות לנוע קדימה ואחורה, אבל מבחינתי, החתול הוא בעצם שומר על תרבות האומנות הישראלית. הקנוניזציה מייצרת מרחב שהיא כמו כספת, מנסה לשמר זהות מסוימת שכבר לא קיימת", אומר אסולין.

תרבות שפע – האם מה שאנחנו רואים אמיתי או מזוייף?

"בעולם הרשתות החברתיות אנשים מראים שהם חיים בעולם היוקרה, אבל זה רק לכאורה. נדהמתי לראות שבלוגרית עשירה מעלה פוסטים עם תיקי שאנל מזויפים, היא מליונרית ובוחרת לרכוש משהו מזויף, בעוד שאני רוכש ממיטב כספי תיק כזה לאשתי. כמה כוח יש לסמלים בעולם לשרת אותנו מבחינה חברתית", אומר אסולין, "החיים שלנו בנטוורק, בסושיאל. הזהות שלנו נמדדת לפי סמל סטטוס, עוקבים וכמות חשיפה".

לדבריו, סמלי הסטטוס האלה לא חדשנים לתרבות שלנו, כך הפרעונים נקברו על אוצר ענק, כי האמינו שזה מה שישרת אותם בעולם הבא. "מעניין לראות ליד זה את דונאלד טראמפ, ולחקור את העושר החדש הזה, השפע החדש שאולי הוא אמיתי ואולי לא. סמלי סטטוס זה כבר תרבות עולמית. היום כבר אין מבט ישיר, רק מבט למצלמה. הכל פייק. הכל לסושיאל".

האם יש לדעתך הבדל בין תרבות השפע שנהוגה במרכז ובפריפרייה?

"אין כברר פריפרייה! פריפריה ומרכז נובעים יותר ממקור של כוח, של ממון. זה כבר לא רלוונטי. אני רוצה להיות מערבי, אבל אני יודע שהמקור שלי זה מצריים העתיקה, גם אברהם אבינו היה גר בארצו. כולנו פשוט אפריקאים, כולנו שחורים. מזרחים שהגיעו מיבשת אפריקה, לאירופה. וישראל היא מדינת עולם שלישית שמשחקת אותה עולם ראשון. אנחנו במזרח תיכון, הפריפריה של העולם", הוא אומר.

ובכל זאת, על אף העיסוק בכסף, וסמל סטטוס, אסולין אומר שהשיח על קיפוח המזרחים הוא שיח ישן של הדורות הקודמים, ומבחינתו הוא לא מזדהה עם המסרים האלה, "אני נמצא בעולמות תודעת השפע והמיינדפולנס קרוב לעשור, מאז ששינתי תודעה השתנו לי החיים. הזהות והאמת הפנימית שלי, היו של יצור הישרדותי, פה עבודה שם עבודה... ביום שפתחתי את עצמי לעולם של תודעת שפע הרבה דברים החלו לקרות, פרוייקטים ענקיים, רוכשים ממני עבודה ברבע מיליון שקלים. פעם חלמתי אבל לא ידעתי שזה אפשרי, היום אני כבר יודע לתחזק את זה. זה יום יום, שעה שעה עבודה תודעתית. כותב מפות לפעולות ויעדים ולוח ויז'ן שמשתנה ומתעבה".

זה אמיתי? מחשבה באמת יוצרת מציאות?

"זה עושה לי טוב, ואם משהו עושה לך טוב- אז זה גם אמיתי. בתת מודע אתה צריך להרגיש ולהיות בטוח שזה שלך".

משכן לאמנות עין חרוד ׀ טל: 04-6486038

שעות פתיחה: א': סגור; ב'-ה': 9:00-16:00 ; שישי: 10:00-13:00 ; שבת 10:00-14:00

התערוכה תיסגר ב- 29 לאוקטובר