במהלך השבועות, לאחר שהאמנית הקונספטואלית דוריס סלסדו חשפה את העבודה החדשה שלה במוזיאון גלנסטון- עבודה המשקפת אימהות שהושפעו מאלימות נשק בארה"ב, התחבטו המחוקקים במדינה בנוגע לחוקי השליטה בנשק.
ב-25 ביוני, חתם הנשיא ג'ו ביידן על הצעת חוק המרחיבה את בדיקות הרקע וצעדים מצטברים אחרים לחוק. יומיים קודם לכן, ביטל בית המשפט העליון בניו יורק חוק המגביל את יכולתם של אזרחים לשאת אקדחים בפומבי. במהלך מאי, מאז הטבח בבית הספר היסודי באווואלדה, טקסס - שבו, רצח סלבדור ראמוס בן ה-18, 19 תלמידים ושני מורים - היו יותר מ-70 אירועי ירי המוני ברחבי ארה"ב.
"בכל פעם שאנחנו חווים טבח, אנחנו פתאום זוכרים מעשי טבח מהעבר, אבל כבר שכחנו מה עברו המשפחות האלה, וזו השכחה הזאת שהקטעים האלה מתייחסים אליה", אומרת סלסדו על עבודתה בת ארבעה חלקים, Disremembered X (2020/2021).
העבודה כוללת סדרה של פסלי משי גולמי, דלים, הדומים לצעיפים או מעילים ספקטורליים, שמוצגים כעת בגלנסטון בפוטומק, מרילנד. בכל אחד מהפסלים נעוצים בין 12,000 ל-15,000 מחטי תפירה שנחתכו, חודדו מחדש, סובבו ונשרפו לפני שהוטמעו בבד. לדברי סלסדו "הם כמו רוחות רפאים בכך שהם כמעט לא לגמרי שם כי תהליך השכחה כבר התרחש".
כותרת העבודה מבוססת על המילה שבה השתמשה טוני מוריסון ברומן שלה, "אהובה", משנת . 1987.המילה מרמזת על מעשה שכחה מכוונת, של אירועי עבר שממשיכים לרדוף את ההווה. סלסדו ראיינה בשנת 2021 מאות אימהות ברחבי ארה"ב, במיוחד בשיקגו, שם הגיע מספר מקרי המוות מירי לשיא של 25 שנה.
"כשאתה מאבד הורה, אתה נקרא יתום, אבל האימהות מרגישות שזה משהו שאנחנו אפילו לא מסוגלים לתת לו שם," אומרת סלסדו. "אישה אחת אמרה לי שהיא מפחדת מאלצהיימר כי היא תשכח את בנה. זה אבל שמתרחש מדי יום, גם אחרי שתשומת הלב התקשורתית נעלמת. ההורים האלה אוכלים ארוחת בוקר לבד, הם אוכלים צהרים לבד, הם צריכים לגור בבית ריק ולהכריח את עצמם לעבוד ולנסות ולשכוח. זאת למרות הכאב הבלתי פוסק הזה".
סלסדו, האמנית הקולומביאנית מבוגוטה, מרבה להתייחס למלחמה ולאלימות בפעולות שלה. ב-Fragmentos (2018), Salcedo היא המיסה 38 טונות של נשק שחולטו על ידי הכוחות המזוינים המהפכניים של קולומביה, לאחר הסכם השלום ב-2016. בעבודה עם קורבנות של אלימות מינית במהלך המלחמה, יצקה האמנית מחדש את כלי הנשק כאריחים ששימשו לרצפת מוזיאון בוגוטה Fragmentos, Espacio de Arte y Memoria, ויצרה את מה שהיא כינתה "אנטי-אנדרטה".
"חנה ארנדט אמרה ב-1963 שמלחמת אזרחים משתוללת בכל העולם, ואני חושבת שהיא צדקה אז", אומרת סלסדו ומוסיפה: "כשאזרחים חפים מפשע מתים - כשאפשר לרצוח ילד או אדם כאילו הם טרוריסט או אויב, אז לא צריך להכריז מלחמה, והגבול בין חיילים לאזרחים נמחק. אתה לא יודע איפה מתחילים ונגמרים חיים נורמליים, וזו ההגדרה של מלחמת אזרחים".