מצוקתן של נשים אמניות שהושפעו מהפלישה הרוסית נחקרת בתערוכה בניו יורק

התערוכה הקבוצתית Women at War, בגלריה פרידמן בניו יורק, כוללת עבודות של 12 אמניות שחיות תחת המלחמה שמתחוללת בארצן או כאלה שברחו לאזורים שונים באירופה והפכו לפליטים. בתחילה היססה האוצרת מוניקה פביאנסקה באשר להעסקתן של האמניות בהכנות לתערוכה, אך שיחות ארוכות שניהלה עם האמניות גילו, שאמנות יכולה להיות מועילה ומרפאה במצבים קשים.

"הלוגיסטיקה של תערוכה יכולה להוסיף לפחד ולתשישות שהן נאלצו לעבור", אמרה האוצרת הפולנית-אמריקאית ל-The Art Newspaper. "אבל התברר שיצירת אמנות וחשיבה עליה סיפקו מגע נוסף עם החיים - תאריך יעד למסגור או ליטוש אחרון של היצירה שסיפקו להן הסחת דעת."

האוצרת פביאנסקה כבר ארגנה בעבר תערוכות שנגעו גם בנושאים קשים, כמו אונס בתערוכה The Un-Heroic Act ב-2018 במכללת ג'ון ג'יי למשפט פלילי. עם זאת בתערוכה הנוכחית היא הרגישה את מציאות המלחמה המתמשכת, שאין דומה לה. אתגרים מעשיים כמו הפסקות ארוכות של ימים בחילופי שיחות מיילים עם אמנים, או קשיים במשלוח, נפתרו בסופו של דבר, אבל הטראומה שהיא הייתה עדה לה, בקהילה שלה, הלכה והתעצמה.

פביאנסקה הכינה רשימה ראשונית של שלוש יצירות אמנות של שלש אמניות וחקרה איזו מהשלישייה תהיה זמינה להשאלה. "זו הפעם הראשונה שעבדתי עם אמנים לפני שהכרתי אותם", היא אומרת. "אבל בנינו מערכות יחסים עמוקות לאחר חודשים של תקשורת ושיתוף."

מלבד דיוקן מודפס משנת 1963 של המשורר איוון סבטליצ'ני מאת אלא הורסקה- שנכנסה לרשימה השחורה בשל אמנותה הפוליטית וככל הנראה נרצחה על ידי ה-KGB ב-1970- הציורים, הרישומים, התצלומים והסרטונים של התערוכה, הם משמונה השנים האחרונות, מאז החלה הפלישה הרוסית לחצי האי קרים ודונבאס. למעשה, יש בה את הדגשת המלחמה כמשבר מתמשך, ולא כמקרה שארע לאחרונה, והיא מהווה היבט מכריע בפרויקט.

כמה מרגעי השיא של התערוכה כוללים את סדרת 10 הרישומים Strawberry Andreevna (2014-19) מאת האמנית Alevtina Kakhidze, שעדיין מתגוררת ליד קייב. העבודה מעבירה את סיפורה קורע הלב של אמה, שנשארה בדונבאס במהלך הפלישה ונסעה מדי יום לבית הקברות המקומי כדי לקבל שירות טלפוני להתקשר לקחידזה. הציור הסופי מתאר את מותה של האם, עקב התקף לב, בדרכה לגבות את כספי הפנסיה שלה. "אני עדיין חשה את הרגש של הידיעה שאטוס למחרת בחזרה לניו יורק עם הציורים של אלבטינה, והיא תחזור לאוקראינה", אומרת פביאנסקה.

למרות הרקע הקשה של המלחמה הרי שהתקווה מהדהדת בסיפורי האמנים. הציור בגודל טבעי של לסיה חומנקו Max in the Army (2022) מתאר את בן זוגה, אמן הסאונד- מקס רובוטוב, שהתגייס, כמו גברים אוקראינים רבים. בציור, שהוא המחשה נמרצת של געגועים וציפייה, מודגשים ההבעה החדה של החיילת והמדים הכבדים.

מייסד הגלריה, איליה פרידמן, הזמין את גלריית וולושין מקייב, המייצגת גם את שני האמנים של התערוכה, חומנקו וז'אנה קדירובה, לשתף פעולה עם תערוכה, כל עוד הגלריה נודדת כרגע בשל המלחמה. לאחר פופ-אפ במיאמי, תשתתף גלריית וולושין בספטמבר הקרוב בתערוכת הארמורי, עם דוכן של חומנקו וניקיטה קדן.

התערוכה תגיע בספטמבר לגלריה לאמנות באוניברסיטת מזרח קונטיקט, בווילימנטיק. בינתיים, פביאנסקה תשמור על הדיון ב"חיים" באמצעות תוכניות. לאחר הקרנה של סרטו האילם של הקולנוען האוקראיני אלכסנדר דובז'נקו זמליה (1930) עם מוזיקה של הרביעייה DakhaBrakha המבוססת על קייב, תארח הגלריה ב-27 ביולי , פאנל וירטואלי עם שני אמני מייצב והאוצרת קסניה נוריל.

"התערוכה נותנת 'שמות פרטיים' למלחמה. היא מוכיחה שאמנות היא כלי להישרדות ולעיבוד הפחדים שלנו", אומרת פביאנסקה.

Women at War, עד 26 באוגוסט בגלריה פרידמן, 169 באוורי, ניו יורק