זו אולי המדינה הקטנה ביותר על פני כדור הארץ, אבל קריית הוותיקן מתהדרת גם באוסף אמנות מדהים שמעורר את קנאת העולם. אפיפיורים יצרו ברצף שפע חסר תחרות של אמנות, והוציאו סכומי כסף אדירים על ציורים, ציורי קיר, ארכיטקטורה ופסלים כדי להפגין את כוחה העצום של הכנסייה ולחזק את המוניטין שלהם, של האפיפיורים, בדברי ימי ההיסטוריה.
מוזיאוני הוותיקן רחבי הידיים כוללים את הקפלה הסיסטינית, דירות פרטיות של האפיפיור ועשרות אוספי אמנות הכוללים פיסול עתיק, יצירות מאסטרים מתקופת הרנסנס ואמנות מודרנית ועכשווית.
כ-20,000 יצירות (מתוך האוסף העצום של 70,000) מוצגות בכ-1,400 חדרים, קפלות וגלריות. בתצוגה מעין זו קל להחמיץ את היצירות הנחשבות ביותר.
להלן ההצעות שלנו עם מה כדאי להתחיל.
ציורי הקיר של מיכלאנג'לו (1508–41), הקפלה הסיסטינית, מוזיאוני הוותיקן
האפיפיור יוליוס השני הזמין את מיכלאנג'לו בשנת 1508 ליצור פרסקו בתקרת הקפלה הסיסטינית. האמן בילה את ארבע השנים הבאות בהחלפת תקרת השמיים המנוקדת בכוכבי זהב, של לאפיס לזולי, עם דמויות ו-13 סצנות מהברית הישנה. הפרסקו כולל את נפילת האדם, את נח והמבול הגדול ואת הבריאה האיקונית של אדם. הפרויקט הושלם 25 שנים לאחר שמיכלאנג'לו סיים את פרסקו התקרה, ולאחריו את "יום הדין" על קיר המזבח, בהשראת "התופת" של דנטה. " יום הדין" משופע בפרטים גרפיים, כאשר הארורים המפוחדים נגררים על ידי שדים לגיהנום.
Pietà של מיכלאנג'לו (1497–99), בזיליקת פטרוס הקדוש
לפני שהוזמן לעבוד על הקפלה הסיסטינית, זוהה מיכלאנג'לו יותר כפסל מאשר כצייר. La Pietà, יצירתו הגדולה הראשונה של האמן, מאפיין את סגנון הפיסול האקספרסיבי שלו. ביצירה מחזיקה מרי את ישו חסר חיים, כשפניה מביעות כאב תופת ושקט. זו לא היצירה היחידה שראויה לציון בבזיליקת פטרוס הקדוש, שבה ניצב גם הפסל של לונגינוס הקדוש (1629-38) ,מושך ההמונים של האמן ברניני. יש לצין שבזיליקת פטרוס הקדוש היא יצירת אמנות אדירה בפני עצמה. היא בעלת כיפה ענקית שהגה מיכלאנג'לו (שמבוססת על זו שיצר ברונלסקי עבור הקתדרלה של פירנצה) ושרידי מגורים בעיצובו של ברניני. מדובר בכנסייה הגדולה בעולם שהיא אנדרטה שמדגישה את העושר האפיפיורי.
הקבורה של ישו של קאראווג'יו (בסביבות 1600-04), Pinacoteca Vaticana, מוזיאוני הוותיקן
זוהי דוגמה מדהימה של הריאליזם הדינמי והדרמטי של קאראווג'יו, כשמלוות בה דמויות רבות את גופו הרפוי של ישו אל הקבר. אחת מהדמויות מניחה אצבע בתוך פצע בגופו משל ישו, פרט שעלול לגרום לצופים שסולדים מ"המחזה" לעוות את פניהם. אין ביצירה זו רקע נופי, אלא רק חומה עומדת בצבע דיו וזאת בניגוד לדמויות מוארות (כמו מרי קליפס המוארת שמרימה את עיניה וזרועותיה כמו סנט פול ומחפשת הדרכה רוחנית). בעוד שהציור המדובר מהווה דוגמה מובהקת לסגנון הבארוק הייחודי של קאראווג'יו, הציור מושפע גם מ"הרנסנס הגבוה", שכולל השפעות ברורות של מיכלאנג'לו ו-Pietà ו-Deposition של רפאל (1507).
Pietà של ואן גוך (בסביבות 1890), אוסף של אמנות מודרנית ועכשווית, מוזיאוני הוותיקן
ואן גוך צייר את היצירה הזו חודשים ספורים לפני שהתאבד. יש שאמרו כי דמותו חסרת החיים והמזוקנת של ישו היא סוג של דיוקן עצמי ואחרים שציינו כי היא נוצרה בהשראת הגרסה של דלוקרואה עצמו, לאותו נושא. הציור של ואן גוךמוצג במסגרת 55 החדרים של דירת בורג'ה המאכלסים את אוסף האמנות המודרנית והעכשווית, שנחנך ב-1973 . זאת לאחר שהאפיפיור פאולוס השישי טען שהכנסייה התרחקה מאמנות עכשווית. המדונה בציור מושיטה את זרועותיה קדימה, ומציגה בצער את התשוקה של ישו לעולם. זוהי בעצם גרסה גדולה יותר וצבעונית יותר של ה-Pietà שמוצגת במוזיאון ואן גוך באמסטרדם.
אוגוסטוס מפרימה פורטה (המאה הראשונה לספירה), מוזיאון קיארמונטי, מוזיאוני הוותיקן
הפסל האיקוני הזה של אוגוסטוס קיסר- הקיסר הראשון של האימפריה הרומית- הוא אחת מיצירות האמנות המפורסמות ביותר מהעולם העתיק. היצירה שגולפה על ידי פסלים יוונים מומחים, מציגה את אוגוסטוס, בתנוחת המצביא הקלאסית, כשהוא פונה לחייליו. החושן שלו מעוטר בשפע של תבליטים של מלך פרתי, והנוף הקוסמי כולל את האלה דיאנה, המרכבות של אפולו, ואת אורורה- אלת כדור הארץ.
לאוקון ובניו (בסביבות 40-30 לפני הספירה), מוזיאון קיארמונטי, מוזיאוני הוותיקן
אם אוגוסטוס מפרימה פורטה היא אחת מיצירות האמנות הידועות ביותר מהעולם העתיק, לאוקואון ובניו היא אולי המשובחת ביותר שבהן. עוד במאה הראשונה לספירה, תיאר אותה הפילוסוף הרומי פליניוס האב כ"יצירה שיש להציב מעל כל מה שהפיקו אמנויות הציור והפיסול". הפסל המדובר של לאוקואון, שאורכו 6 רגל וכולל את הכומר הטרויאני, עם בניו אנטיפנטס ותימבראוס, התגלה בשנת 1506 בכרם של פליצ'ה דה פרדיס, ברומא. כשהיצירה התגלתה, שלח האפיפיור יוליוס השני אמני חצר נרגשים, כולל מיכלאנג'לו, לצפות בו בעת חשיפתו. בפסל נראה נחש מלפף עצמו סביב רגלי הדמויות, שפניהן מעוותות באימה. לדברי הקלאסיקאי הבריטי נייג'ל ספווי, העבודה היא "האייקון הטיפוסי של הייסורים האנושיים באמנות המערבית".
בית הספר של אתונה, רפאל (1509–1511), חדרי רפאל, מוזיאוני הוותיקן
האפיפיור אלכסנדר השישי עיטר בפאר את דירות הבורג'יה שלו בסוף המאה ה-15. זאת במטרה להתעלות על קודמו, יוליוס השני שהזמין את רפאל ליצור פרסקו בארבעה חדרים במגורי האפיפיור שלו. בית הספר של אתונה, שמעטר את ה-tanza della Segnatura, הראשון מבין החדרים, חוגג את נישואי האמנות, הפילוסופיה והמדע: זהו סימן ההיכר של הרנסנס שפרח באותה תקופה. נראים בה כל המי ומי של אינטלקטואלים ואמנים - מפרוג'ינו דרך ברמנטה ועד סוקרטס - שמתכנסים בבניין שמזכיר את הארכיטקטורה של סנט פיטר. ביצירהמצביע אפלטון על השמים ויש בה התייחסות לתורת הצורות שלו. זאת בעוד שאריסטו מושיט כף יד שטוחה, ומדגיש את התמקדותו בעניינים קונקרטיים.
השינוי של רפאל (1516–20), Pinacoteca Vaticana, מוזיאוני הוותיקן
יצירתו האחרונה של רפאל - אותה כינה היסטוריון האמנות ג'ורג'יו וזארי "המפורסמת ביותר, היפה והאלוהית ביותר" - מסמנת את שיא התפוקה של האמן. הציור משלב שני סיפורים מספר מתיו : אלגוריה לפגמי האדם וכוח הגאולה האלוהי. בחלק העליון, מוצג ישו כשהוא מוגבה מול עננים מתנפחים ומוארים, עם הנביאים משה ואליהו משני הצדדים. בחלק התחתון, מנסים השליחים ללא הצלחה לפטור ילד משדים. העבודה מגשרת בין שפות אמנותיות: בעוד שהדמויות נמצאות בתנוחות דרמטיות בסגנון מניריסט, תאורת צ'יארוסקורו פרוטו-בארוקית מגבירה ביצירה את המתח הדינמי.
חדר מאטיס, אוסף אמנות מודרנית ועכשווית, מוזיאוני הוותיקן
בשנת 1947, החל אנרי מאטיס לעבוד על Chapelle du Rosaire ב-Vence בריביירה הצרפתית (יצירתו הדתית הראשונה והיחידה). הוא עיצב הכל, החל מהוויטראז'ים ועד לריהוט הפנים, ציורי הקיר ובגדי הכוהנים. יותר מ-60 שנה מאוחר יותר, פייר מאטיס, בנו של האמן, תרם לוותיקן את תוכניות ונס, הדגמים וסקיצות ההכנה. המבקרים בחדר הייעודי מאטיס, באוסף לאמנות דתית מודרנית, יכולים להתפעל משלוש סקיצות בגודל מלא לחלון הוויטראז' הבהיר, שבו הירוק מייצג צמחייה, הצהוב את השמש והכחול את הים התיכון. כמו כן, מוצגים ציור של הבתולה והילד- שהוכנו עבור לוחות הקרמיקה הלבנים של הקפלה, יציקת ברונזה של צלב מזבח וחמישה כסאות משי.
ציורי פרסקאות של פרה אנג'ליקו (1447–51), קפלת ניקולינה, מוזיאוני הוותיקן
מבקרים העוברים מחדרי רפאל לסלה דיי קיארוסקורו מחמיצים לעתים קרובות את הפתח הקטן לקפלה ניקולינה, שהייתה בעבר הקפלה הפרטית של ניקולס החמישי (האפיפיור מ-1447 עד 1455). הקפלה מרופדת בציורי קיר שהשתמרו להפליא מאת פרא אנג'ליקו - הנזיר הפלורנטיני האדוק ואמן הרנסנס המוקדם - המתארים את חייהם ואת מות הקדושים סטפן הקדוש וסנט לורנס. פרטים אדריכליים משובחים שנמצאים ברקע מרמזים על רצונו של ניקולס החמישי לבנות מחדש את רומא כעיר הבירה החדשה של הנצרות.