תמ"א כל פלאייך - תערוכה על קהילה בשיפוץ

בוקר אחד אסף פרידמן, בן 38, שרון אשתו, ונועם בנו בן ה-3 וחצי, מצאו עצמם מתגוררים באתר בנייה. קונגו דופק מעל ראשם, אבק נמצא בכל פינה, חיים בתחושה שאין סיבה לנקות כי תיכף יתלכלך שוב.

הם גרים ביסוד המעלה 13 בהוד השרון משנת 2014, בבניין שבמשך שנים ארוכות נבדק לגבי תכנית תמ"א 38 ואסף החל לתעד את הבניין שהזכיר לו מחוזות ילדות נשכחים, משום שידע שיום אחד הכול ישתנה.

מה שהוא לא ידע היה שתהליך הבנייה יהיה כל כך מורכב וששם הוא ימצא את ה"סיפור". ככל שהבנאים העמיקו כדי להגיע ליסודות הבניין הוא גילה שהתיעוד מעמיק, אותנטי ומעניין.

אסף עבד כצלם מערכת בעיתון "ידיעות אחרונות" אך בשלוש השנים האחרונות הוא עובד כמורה להיסטוריה ומחנך כיתה ט'. "הצילום והמצלמה מהווים עבורי דרך ביטוי נוספת, ומקדמים אותי מתוך החוויות. אני בעיקר אוהב לתעד אורחות חיים, תרבויות ואת כל מה שפחות מוכר וידוע. מאוד מתחבר לצילום דוקומנטרי. אם הייתי צריך להגדיר את עצמי בכמה שפחות מילים הייתי אומר: מצלם אנשים, מפתח רגשות", הוא אומר.

ביולי 2020 התחילו את העבודות בבניין. "החברים הטובים התערבו ביניהם שאני לא אחזיק מעל חודשיים באתר, קדיחות, אבק, התחושה היית לפעמים כמו לשכב על שולחן הניתוחים בהרדמה חלקית, חייב לומר שהפתעתי גם את עצמי", הוא אמר בחיוך, "הרבה פעמים גיליתי שדווקא אשתי היקרה שרון שתיבדל לחיים ארוכים וטובים שמרה על קור רוח. המשכנו לגור בבניין למשך כל התהליך למעט חמישה חודשים בהם עזבנו מאחר ועשינו גם שיפוץ כללי בתוך בדירה.

מדוע המשכתם לגור בבניין שנמצא בשיפוץ תמ"א?

"המשכנו לגור בבניין כי לא הייתה אופציה נוספת, בזמן השיפוץ שממש לא הייתה ברירה עברנו לבית של ההורים שלי שלא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם. חוץ מזה, אני ושרון מאוד אוהבים את הבניין ואת הדיירים, זכינו בבניין מיוחד, עם דיירים טובים שמבינים אחד את השני, יש כאן סולידריות וערבות הדדית וזה ממש לא מובן מאליו. לאף אחד לא היה נוח, נראה שצריך קצת לסבול בעולם הזה כדי שיהיה לנו בו נוח, קצת כמו קבוצת כדורגל ישראלית שצריכה לסבול כדי להגיע לשלב הבתים של ליגה האלופות. לולא הייתי גר בבניין לא הייתי יכול לתעד את התהליך ולהתמסר לו, לתת לו הרבה קשב".

היו עוד שכנים שהמשיכו להתגורר בבניין? אמרת שלמרות הקשיים זה חיזק את הקהילה שלכם...

"כשיום שישי היה מגיע הדלת תמיד הייתה פתוחה אצל תמי מסילתי, בית של אור ואהבה. תמיד הייתה מזמינה לקוסקוס הכי טעים בעולם. שרה השכנה הייתה דופקת בדלת ומשאירה עוגה לשבת. מחוות קטנות של שכנים שמרחיבות את הלב.

אסתר הברי מדירה 3 בקומה הראשונה לא פעם הכינה ארוחות שלמות לפועלים, כל כך דאגה להם והם מאוד העריכו אותה על כך. היה כאן משהו מיוחד בכל הכאוס הזה, בייחוד במבצע "שומר החומות" כשהארץ געשה אצלנו בבניין נוצר סוג של מקרוקוסמוס של החברה שלנו.

אסף מודה שזו הייתה השנה הקשה בחייו, "מדובר בשנה ראשונה בה אני מחנך כיתה של 36 תלמידים ומתמודד עם ההורים אז יצא שניהלתי קהילה של 108 אנשים, וכל מה שמתלווה לזה וכשהייתי חוזר הביתה העבודה הייתה ממשיכה באתר בנייה שכל הזמן היה משתנה".

בכל זאת הוא עצר לראות ולנצור במצלמה רגעי קסם, "המצלמה היא כלי שמאפשר לנו ללמוד ולראות את העולם ללא מצלמה", כך כתבה דורותיאה לאנג צלמת דוקומנטרית ואחת מחלוצות הצילום החברתי. היא תיעדה את תקופת המשבר הכלכלי הגדול בארה"ב במחצית הראשונה של המאה ה-20. המצלמה עזרה לי באיזשהו מקום להתקדם מתוך החוויות, לגלות עולם חדש ופחות מוכר ולנסות לראות איך אני נותן ביטוי ואמירה ויזואלית למה שמתרחש בתוך האתר בנייה, אני חושב שהצלחתי לייצר חומרים בעלי עומק ועניין, לא רק אינפורמטיביים".

אסף מצא בכאוס יופי, ומודה שמאוד אהב את הפיגומים, "כשחזרנו לדירה לאחר השיפוץ עדיין חיפשתי אותם. לא פעם הייתי יוצא מהחלון למרפסת שזה עתה הוסיפו לנו, מטפס על הפיגומים, עושה סיבוב בבניין לקומות העליונות נכנס לדירה של הפועלים מדברים קצת, לפעמים מצלם ומשם יורד במדרגות וחוזר לדירה, זה היה מעין לונה פארק פרטי שלי. בכל רגע פנוי שהיה לי לקחתי את המצלמה וחיפשתי מה לתעד, לפעמים הלכתי בעקבות הרעש. המטרה היית לקבל פרשנות לעולם הפנימי שלי ולשמחתי גיליתי עולם שלם של שכנות טובה, תקשורת בינאישית עם הפועלים והדיירים, סובלנות ורב תרבותיות. שייכות וקהילה. הדיירים והפועלים מה רוצים סך הכול, להתפרנס בכבוד ומקום לגור בו בשכנות טובה".

ספר על רגע מיוחד שזכור לך מהתקופה הזו.

"היו לי כמה רגעים מיוחדים, שזכורים לי מהתקופה הזו, אחד מהם זו התמונה של אמיתי מנהל הפרויקט היהודי ואבו חסן קבלן השלד הערבי מתפללים יחד בקומה שש החדשה. דו-קיום. רגע מיוחד שזכור לי היה במהלך מבצע "שומר החומות" במפגש בחדר המדרגות עם השכנים באמצע הלילה, כשנועם היה על הידיים של שרון ולא הבין מה קורה סביבו.

רגע נוסף היה באוגוסט, ביום של הריסת תוספות הבנייה, כולם יצאו מהבניין כי הוא התחיל קצת לרעוד מהנגיסות של הטרקטור, לאחר שהמרפסות נפלו היה ענן לבן, והבניין נראה כמו אזור מלחמה, תפסתי את סאלם אשתייה אחראי בטיחות באתר, מטאטא את רחבת החנייה, זה הרגיש לי כמעט סוריאליסטי.

בחודש נובמבר 2020 ירד מבול מכיוון השדות ובגלל שיפוע כל המים התנקזו ומילאו את היסודות שחפרו בכניסה לבניין. ברגע האחרון אבו חסן הקבלן שלד, שם קרש גדול בכניסה לבניין ששימש כגשר, אחרת היינו צריכים גונדולה.

רגע נוסף הוא תמונה משפחתית שצילמתי את כל הדיירים עם המרפסת העתידית שלהם וגם את המשפחה שלי, היום כשאני ושרון יושבים שם ומדברים על היום שהיה, זה נראה לנו כמו מסע בזמן, לפעמים כמו חלום או סיוט מתמשך, לעבר המרפסת המיוחלת".

למה בחרת לצלם בשחור לבן?

"כל סדרת צילומים אני בוחר איך להציג. את הדימויים האלה בחרתי להציג בשחור לבן, כי זה מתאים יותר, ראיתי צבעוני מול שחור לבן וללא ספק השחור לבן היה עדיף. הוא נגע בי רגשית, הוא נותן לדימוי מימד חזק יותר, והעין של הצופה מתמקדת ואין הסחות דעת של צבעים, יש חשיבות לפרטים וכמובן עדיף שיהיה סיפור. דבר נוסף שיש לו משקל בבחירה אם להישאר צבעוני או שחור לבן הוא הניגודיות, משחקי האור והצל שיוצרים עניין רב וחיזוק הדרמתיות".

עבודת כפיים יכולה להתפרש כאומנות? או שהכל תלוי בעדשה ובעין של הצלם?

"לא חיפשתי לייצר אומנות, פשוט רציתי לספר סיפור. לשמחתי מצאתי ערך רב ורבדים נוספים שמוסיפים לעומק של הפרויקט הזה. במשך שנים עבדתי כצלם עיתונות ולא פעם מצאתי את עצמי מצלם אייטמים של תמ"א 38, ברוב הפעמים הסיקור לא היה חיובי, חברה שפשטה רגל, דיירים מאוכזבים, סכסוך בין היזם קבלן והדיירים ועבריינים מעורבים. לשמחתי נפלנו על חברה טובה "בן שלום יהושע", חברה משפחתית, קשובה והגונה. מהפעמים האלה שהפרויקט מתגלגל עד לפתח הבית, לא יכולתי להישאר אדיש, ראיתי ישר את הפוטנציאל, ידעתי שיש לי משהו אותנטי והכי קטע שזה הגיע הכי טבעי שיש".

האם הפועלים נהנו מההפסקה בעבודה לצורך פרויקט אומנותי, מנהל הפרויקט אישר את האתנחתא?

"הזמנתי כמה פעמים את הפועלים להצטלם אצלי בדירה. זה לא היה פשוט. מצד אחד לא רציתי שיכעסו עליהם, לכן דאגתי לשתף את מנהל העבודה ואת הקבלן שלד, לצערי כל פעם היה משהו אחר וחיכיתי ליום למחרת, עד שפעם אחת הצבתי עובדה ואמרתי להם שאני צריך מכל אחד בדיוק שתי דקות בדיוק ולאחר ארוחת בוקר, סביב השעה 11:00 כמו סרט נע הם נכנסו כל אחד בתורו לדירה שלי, פתחתי שם סטודיו מאולתר כשהווילון בסלון היווה רקע שחור. הסברתי להם שהתמונות ילכו לספר צילומים שאני עושה באתר לופה וכמובן שאשלח להם את התמונות".

הפועלים שמחו לראות את עצמם מקרוב עם הזיעה? או שהיו מעדיפים פורטרט מעונב?

"המטרה בתיעוד הייתה לתפוס אותם עם כלי עבודה באתר בנייה, עם הזיעה והלכלוך כדי להעביר את הרגש לצופה. כמה שיותר קרוב למציאות רק תאורת סטודיו עם רקע. אני חושב שגרמתי להם להרגיש טוב עם עצמם, שעכשיו הם אלה שנמצאים באור הזרקורים. מאוד רציתי לתעד שלושה אחים - אוסמה, רמי וחמאדה, אבל זה לא יצא בסוף, מאחר והיינו כבר בשלבי גמר והם לא הגיעו ביחד, כל פעם מישהו אחר היה חסר, זה הרגיש לי קצת פספוס".

השאיפה מבחינתו של אסף פרידמן הייתה להצליח להעלות על סדר היום נושא שלכאורה לא מאוד פופולרי "חיים משותפים באתר בנייה" דברים שאנשים פחות נחשפים אליהם ביומיום. "אני חושב שככל שהסדרה עליה אני עובד נמשכת יותר זמן כך היא משתבחת, גוף העבודה טוב יותר, כמו ריצה ללונג רן. במרוץ השנים צברתי מעט ניסיון ויכולת לתרגם את הרעיונות לאמירה ויזואלית, לרקום יחסים בינאישיים טובים, והכי חשוב, לגרום למצולמים להרגיש מספיק בנוח לנוכחות של המצלמה. זה לוקח זמן, זה תהליך, לפעמים הייתי צריך לחכות שכולם יחזרו לשגרה ולא ישימו לך לנוכחות ויתנהלו כרגיל. בסופו של דבר התיעוד הזה מספר את הסיפור שלנו ומספק, חוויות וזיכרונות".

התערוכה "תמ"א כל פלאייך" תוצג ב-19 בספטמבר
יום שני בין השעות 18:00-21:00
סביב הבניין, רחוב יסוד המעלה 13, הוד השרון.

החל מתאריך ה-20 בספטמבר התערוכה תוצג בבית מקומי לתרבות בהוד השרון