נדיר שאמן יגבש את הסגנון שלו בתחילת הקריירה שלו. רוב האמנים מתנסים בז'אנר ובטכניקה מסוימים, לפני שהם מפתחים את מה שאנו רואים כיום בסגנונות הבוגרים שלהם: מונדריאן צייר לראשונה נופים וליכטנשטיין ניסה אקספרסיוניזם מופשט, לפני שעבר לפופ. כיצד אם כן אנו - והשוק - שופטים את היצירה המוקדמת יותר של אמנים גדולים?
בקרוב שתי יצירות כאלה של אנדי וורהול עומדים לגלות זאת - Living Room ו-Nosepicker I - שתיהן ייכללו במכירת אמנות עכשווית ב"פיליפס" בניו יורק, ב-15 בנובמבר. העבודות צוירו ב-1948, כשוורהול היה בן 20, סטודנט לאמנות מסחרית ב"מכון הטכנולוגי של קרנגי", בפיטסבורג. העבודות אינן דומות לפרסומות המגזין השטוחות, שמשייכים אותן לתנועת ה"פופ ארט", אשר וורהול היה מחלוציו בשנות ה-60. הכותרת המלאה של הציור היא
Nosepicker I: Why Pick on Me (The Broad Gave Me My Face But I Can Pick My Own Nose)
והציור נראה יותר כמו יצירה אקספרסיוניסטית של אמן כמו ג'ורג' גרוש או וילם דה קונינג.
אין ספק שהעבודות הן של וורהול. שתיהן מיוחסות ל"אנדי וורהול" ולא לאנדי וורהולה (שם משפחתו באותה תקופה). הן הושאלו לטווח ארוך ל"מוזיאון אנדי וורהול", בפיטסבורג, לפני שנשלחו
ל"פיליפס" על ידי אחיינו של האמן, ג'יימס וורהולה.
Nosepicker נושא הערכה של 300,000-500,000 דולר, ואילו Living Room מוערך ב-250,000-450,000 דולר. המחירים הללו הם הרבה מתחת לגבהים של מחירי שוק וורהול, אליהםהגיעו בחודש מאי ב"כריסטי'ס", בניו יורק, עם מכירת Shot Safe Blue Marilyn תמורת 195 מיליון דולר (עם עמלות). אף על פי כן, המחירים הם גבוהים במידה ניכרת מעבודתם של רוב הסטודנטים לאמנות בני ה- 20.
הסלון(1948) של אנדי וורהול
באדיבות פיליפס
לפי רוברט מנלי- סגן יו"ר ומנהל שותף ב"מחלקת האמנות של מאה ה-20 והתקופה העכשווית" של "פיליפס"- "הציורים, להבנתנו הפופולרית, אמנם אינם דומים לסגנונו של וורהול, אך יש להם 'ערך היסטורי' והם 'לוכדים את האבולוציה של התקופה שלאחר המלחמה' ",
מנלי עורך השוואות בין העבודות של וורהול לאלה של אמנים מבוגרים יותר וללא ספק אפילו יותר נחשבים מוורהול עצמו. Living Room הושווה לדבריו על ידי חלק מאנשי המקצוע ל"חדר השינה" של וינסנט ואן גוך. "עם Nosepicker אתה בהחלט יכול לראות את השפעתם של מאסטרים כמו ז'אן דובופה ואת ההשפעה של טיטאנים מהמאה ה-20, שעבדו לצד וורהול, כולל פול קליי."
עבודה מוקדמת מאוד של אמנים אינה תופעה נדירה בגלריות או בבתי מכירות פומביות ולפעמים היא זוכה למחירים גבוהים. לדוגמה, ארבעה רישומים של קונסטבל, שנעשו כשהיה בן 17, עלו בהרבה על ההערכות שלהם כשהוצעו ב-2020, ב"סותבי'ס" בלונדון. אלבום שלם שכלל את הציורים, ושנשמר בשלמותו על ידי משפחה הקשורה דרך נישואין לקונסטבלים, הוערך בין 24,000 ל-28,000 ליש"ט. אבל רק אחת מהעבודות, A Rural Landscape (1794), עלתה 187,000 ליש"ט (עם עמלות).
נוף כפרי(1794) של ג'ון קונסטבל
באדיבות סותביס
ל"מוזיאון המטרופוליטן לאמנות" יש אוסף גדול של יצירות על נייר מאת ג'ון סינגר סרג'נט, שאת חלקן כינתה האוצרת המשותפת, סטפני הדריך, "ג'ובנליה", כלומר : "אמנות שנוצרה לפני שאמנים קיבלו הכשרה אמנותית פורמלית". במקרה של סרג'נט. מדובר על תיארוך של לפני 1874, כשהאמן הגיע לפריז. הדריך תיארה את סרג'נט כ"קדום", והוסיפה שחלק מיצירה המוקדמת הזאת מוצג במוזיאון "באופן קבוע למדי", והציורים הללו "מעוררים פליאה ותדהמה על מה שהוא הצליח להשיג בגיל כה צעיר".
במקרים אחרים, עבודות סטודנטים של אמנים, שזכו לאחר מכן למוניטין, הם באיכות מפוקפקת יותר. נושא האימות של עבודות, שנעשו בתקופת הנערות ועבודות סטודנטים, הוא לעתים קרובות מטריד. ייתכן שהעבודות אינן חתומות, או שהן אינן טיפוסיות מבחינה סגנונית. "איך אתה יכול להבדיל בין עבודה של תלמיד אחד למשנהו, ומה אם הם החליפו עבודות?" שואלת סוחרת האמנות האמריקאית, דברה פורס. לפעמים, שיעור עירום בסטודיו אכן מוצא את דרכו לגלריה או לבית מכירות פומביות, ומעלה את השאלות האם האמן המסוים הזה צייר או שרטט אותו, או לא.
אבל גם אם יש הוכחה שמדובר ביצירה של אמן ספציפי, האם יש לה חשיבות אינהרנטית מחוץ לשמו של האמן? האם תמונה של ילד תוקע אצבע באפו תקבל אומדן של חצי מיליון דולר בבית מכירות פומביות גדול, אם לא היה מחובר לה השם וורהול?
ללא תיעוד מוחלט לגבי מי ייצר עבודה מסוימת ומי החזיק בה כל השנים הללו, סוחרי אמנות כמו פורס, נוטים לדחות משלוחים עתידיים של עבודה מוקדמת. ב-18 באוקטובר, מכר בית המכירות של אוורארד, שבסיסו בסוואנה, בג'ורג'יה, ציור צבעי מים ללא שם, של נוף טקסס מ-1917, מאת ג'ורג'יה אוקיף, תמורת 165,000 דולר (עם עמלות), לעומת הערכה של 100,000-150,000 דולר.
לדברי נשיאת בית המכירות, אמנדה אוורארד, "זה נמצא בקטלוג רזונה, מה שהופך את האותנטיות לברורה. אומדן ערכה, לעומת זאת, היה קשה יותר, תוך ציון כי מדובר בעבודה מוקדמת וכי יש פחות עבודות בסגנון ובתקופה זו, כדי לאפשר השוואת מחירי היתר. זה משחק ניחושים. לפעמים, אתה פשוט מפרסם דברים ומקווה".
צבעי מים ללא שם משנת 1917 של נוף בטקסס מאת ג'ורג'יה אוקיף, נמכר באוקטובר במכירות פומביות ושמאות של אוורארד
הקונה של ציור אוקיף, אריק אנדרוז, הבעלים של גלריית 203 Fine Art בטאוס שבניו מקסיקו, אומר שמספר שנים קודם לכן הוא רכש עוד עבודת צבעי מים מוקדמת ללא כותרת, שאינו כלול בקטלוג הרזונה שלאוקיף." קניתי את זה ממישהו שקיבל את זה במכירת עיזבון", הוא אומר.
לעבודה, אומר אנדרוז, יש את חתימת האמן, אבל לא על גב הציור, כסטנדרט, אלא על גב השטיח. "הראיתי את זה למישהו ב"סותבי'ס", שאמר שזה נראה כמו שצריך", אבל אנדרוז מחכה לאימות מובהק יותר לפני שהוא מעמיד אותו למכירה. "כרגע, אני רק קורא לזה 'מיוחס ל..."
אולי יש כמה רמזים. פורס אומרת שהיא פונה למומחים - אוצרי מוזיאונים או פרופסורים באוניברסיטה – עם עבודתם של אמנים מסוימים כאשר יש לה שאלות לגבי ייחוסן. אולי רישום ביומנו של האמן יתייחס לסקיצה, או שאולי יש צורות אחרות של ראיות.
הצייר האמריקאי יליד בריטניה תומס סאלי (1783-1872) "היה קפדן", אומרת פורס. "הוא ניהל רישום של כמעט כל מה שהוא אי פעם עשה." ייתכן שבני המשפחה שמרו יצירות מוקדמות או שיש להם סיפורים על מי שעשה מה, "אבל הידע המשפחתי לא תמיד נכון", אמרה. "מישהו יבוא ויגיד שאמא שלו היא אמנית שעבדה עם אמן ידוע, והיא אמרה שהאמן נתן לה את זה. זה יכול להיות קשה להוכיח".
בעיות אחרות מתעוררות גם בעת מכירת עבודות מוקדמות. לדברי אנג'לו מדריגל, סגן נשיא בכיר האחראי על ציורים בבית המכירות הפומביות "דויל" בניו יורק, יכולה להיות "דחיפה" מהאמנים עצמם, או ממנהלי העיזבונות שלהם. לדבריו "אלה לא יצירות שהאמנים ציפו להציג, והם לא רוצים שהם יגיעו לשוק". הבעיה השנייה נוגעת לציפיותיהם של השולחים, המאמינים ש"יצירות מוקדמות צריכות להיות בעלות ערך כמו היצירות הידועות ביותר של האמן", בעוד שלמעשה המחירים הפוטנציאליים יהיו חלק קטן מיצירות אמנות בוגרות. "בעיה זו מונעת מעבודות מוקדמות רבות להגיע למכירה פומבית", הוא אומר.
תחום נוסף של עבודה מוקדמת הוא עותקים שנעשו מעבודות של אמנים אחרים, מה שהיווה פעם שיעור הוראה סטנדרטי לתלמידי אמנות. ממשיכים לראות אמנים מקימים את כן הציור שלהם במוזיאונים לאמנות, כדי להעתיק ציורים מפורסמים. קשה להעריך את הערך האמנותי והשוק של עבודות אלו. לדוגמה, עותק של Arthur B. Davies (1862-1928) של נוף מאת ז'אן-בטיסט-קמיל קורוט (1796-1875), אשר נחתם על ידי דייויס, נמכר ב-1995 ב-Doyle Auctions תמורת 2,000 דולר, הרבה מתחת להערכה של 4,000 דולר עד- 6,000 דולר.
מצד שני, עותק ישיר של ז'אן-אוגוסט-דומיניק אינגרס odalisque מאת אמן בית הספר של בוסטון וויליאם מקגרגור פקסטון (1869-1941) נמכר בבית המכירות הפומביות של בוסטון Grogan & Co. ב-1994 תמורת קרוב ל-20,000 דולר. "לא היה לנו שמץ של מושג שזה הולך להימכר בסכום כזה", אמר מייקל גרוגן, נשיא בית המכירות הפומביות. "מישהו בטקסס קנה את זה מבלי לראות."
סוחרת האמנות פורס מכרה גם עותקים של אמנים, של יצירות של אמנים אחרים, כמו Peasant Girl (1857), של תומס סאלי המבוססת על Young Girl Leaning on a Windowsill (בסביבות 1645) של רמברנט ועותק של אמה פייל ברטון (בסביבות 1835) של Madonna della Seggiola (1514) של רפאל. היא מכרה את הסאלי ב-20,000 דולר, וציינה ש"דיוקן סאלי מקורי טוב יעבור הרבה יותר מ-100,000 דולר", ואת הברטון היא מכרה ב-24,000 דולר.
אפשר לנחש שהקהל של יצירות מוקדמות של אמנים, שזכו מאוחר יותר לתהילה. יהיה קטן יחסית, מכיוון שכל כך מעט מהיצירות הללו ניתנות לזיהוי. אלסדיר ניקול, יו"ר בית המכירות הפומביות של "פרימן", בפילדלפיה, המומחה לתוכנית הטלוויזיה "Antiques Roadshow" העריך פעם עבודה מוקדמת של Clyfford מ-1937, בסגנון סוציאל ריאליסטי, תמורת שווי מכירה פומבית של $250,000 ושווי ביטוח של $500,000.
הוא משער כי וורהול מוקדם עשוי לעניין "אנשים שאין להם את הכוח לקנות "מרילין" ורוצים אותה בתור "קטע שיחה". לחלופין, זה עשוי לעניין את "המשלימים שיש להם יצירות אחרות של האמן ורוצים משהו שישלים את האוסף שלהם משנותיו הראשונות. מוזיאון, למשל, כמו 'מוזיאון וורהול' ".
אנדי וורהול, דיוקן עצמי (1942)
באדיבות כריסטיס
עם זאת, אומר מנלי ש-Nosepicker I ו-Living Room יכולים למשוך קבוצה גדולה של מציעים פוטנציאליים, במיוחד מכיוון שלקראת המכירה ב-16 בנובמבר "פיליפס" היה "בקשר עם אספנים מסורים של וורהול, כמו גם אספנים של המודרניזם האמריקאי, ריאליזם חברתי ואמנות עכשווית".
שני הציורים המוקדמים של וורהול אינם המקרים שבהם מנלי טיפל בעבודתו של האמן, בימיו שלפני תקופת הפופ. ב-2003, כשעבד כסגן יו"ר ב"כריסטי'ס", הוא הביא לשוק ציור דיוקן עצמי מוקדם של האמן שמקורו ב-1942. היצירה הזו "הציתה מלחמת הצעות, ונמכרה ב-265,100 דולר לעומת הערכה של 100,000-150,000 דולר.
למרות שהמכירה הזו הייתה לפני כמעט 20 שנה, אומר מנלי, שההערכות בשבוע הבא מבוססות על התוצאות המוצלחות שלה.