נשיא סין, שי ג'ינפינג, משתתף כעת בפסגת G20 של השנה (15-16 בנובמבר) בבאלי, באינדונזיה, זאת לאחר כמעט שלוש שנים, שבהן נעדר מהבמה העולמית. לאחר פגישותיו המוקדמות עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן ויועציו הבכירים, אומרים דיווחים כי נמנעה "מלחמה קרה" חדשה, למרות עמדותיהם המנוגדות של השניים בנושאי מפתח כמו הממשל של טייוואן והמלחמה באוקראינה.
בינתיים, המצב פחות פייסני בסין. הביטוי הוויזואלי החשוב ביותר של סין בסתיו הזה, היה הפשוט ביותר שלו: אוסף דמויות אדומות, שצוירו ביד על שתי כרזות לבנות והוצגו ב-13 באוקטובר לזמן קצר מעל גשר סיטונג בבייג'ינג. הכרזות הופיעו לקראת קונגרס המפלגה הלאומית של סין (16 עד 22 באוקטובר), שהעניק לשי קדנציה שלישית של חמש שנים כנשיא, וזאת בניגוד לנורמות. על הכרזות, שעוצבו לכאורה על ידי פנג ליפא, נכתב: "להוריד את הבוגד-דיקטטור שי ג'ינפינג!"
מחאה ציבורית היא נדירה בסין של שי, כש"הכיכר הציבורית" מפוקחת יותר ויותר, אבל הכרזות עוררו הפגנות ברחבי העולם, בעיקר על ידי הפזורה הסינית מעבר לים. מדובר בהפגנות נגד מדיניותו של שי, לרבות הפגנות בשינג'יאנג ובהונג קונג, נגד הטיפול האגרסיבי להשגת "אפס וירוס הקוביד" וצמצום חופש הביטוי.
"עם עלייתו של שי ג'ינפינג, חל הידוק אידיאולוגי כולל בסין, לא רק באמנויות, אלא כנראה קודם לכן באוניברסיטאות ובתקשורת, וכן פגיעה הדרגתית באמנות העכשווית", אומר באנונימיות אוצר, שבסיסו בסין. "זה באמת נראה כמו הטנגו הקודם - שלושה צעדים קדימה, שני צעדים אחורה, לפעמים שני צעדים קדימה, שלושה צעדים אחורה - יש אנשים שמתבדחים על 'תור הזהב הליברלי של הו ג'ינטאו' [הנשיא הקודם], מה שכמובן לא היה כזה בכלל".
הצנזורה בסין, שכוללת את דיכוי האמנויות, קדמה לעליית שי לשלטון ב-2012, אבל מאז הפרמטרים של המותר הצטמצמו בהתמדה. בשיחה משווים אמנים, אוצרים ומבקרים את המצב לקירות שנסגרים בהדרגה.
לאחר אירועי הטבח בכיכר טיאננמן ב-1989, חוותה סין באמצע שנות ה-90 ובמהלך שנות ה-2000 חופש יחסי וסוער, שהניע את הופעתה של סצינת אמנות מבוססת עד היום. התייחסויות מפורשות למין או פוליטיקה היו אסורות, כמו עכשיו, אבל כל דבר אחר, כולל אלגוריה עדינה, היה מותר. "הקווים האדומים התהדקו; מה שאולי פעם היה עובר מתחת לרדאר, נבדק יותר", אומר האוצר האנונימי..
קווים אלה הפכו מטושטשים יותר והחריפו את הצנזורה העצמית, במיוחד מאז ההפגנות של 2019 בהונג קונג,
. גבולות סגורים ואכיפה קשה של "אפס וירוס הקוביד" העצימו את תחושת השליטה. יש עלייה ניכרת בהגירה של מעמד התרבות, אומר האוצר האנונימי, "אם כי אני תוהה אם משבר האמון נבע בעיקר מצנזורה, או מהסגר הקשה של הקוביד (וסתם תאוות הנדודים של אוצרים ואמנים רגילים)".
באופן בולט, סיפק נאום הפתיחה המרכזי של שי בקונגרס כמה רמזים לגבי האג'נדה התרבותית הרשמית של סין, עם קריאה "לקדם את האמון בתרבות שלה, להטיל תהילות חדשות של התרבות הסוציאליסטית". בקטע שפרסם "המוזיאון הלאומי לאמנות" של סין, הכריז שי, שסין חייבת "לפתח מפעלים תרבותיים ותעשיות תרבות משגשגות" עם "אוריינטציה יצירתית ממוקדת באנשים, להציג עוד יצירות יוצאות דופן הבונות את החוזק הרוחני של האנשים... מילוי של כישרונות תרבותיים ואמנותיים בעלי כישורים מוסריים ואמנותיים כאחד."
סין, המשיך שי, צריכה "ליישם את האסטרטגיה של הנעת פרויקטים גדולים של תעשיית התרבות". בעוד ששימור מורשת טוב יותר וקידום אמנות סינית ברחבי העולם נראים ראויים לשבח, הדרישות לתקינותם המוסרית של האמנים מעידות על נוקשות נוספת.
האוצר האנונימי שלנו אומר: "המסיבה רק מתחילה: עכשיו המנהיג הגדול יכול באמת לקדם את הנאמנים לו ברמות הגבוהות ביותר והכוח שלו יהיה אפילו יותר גדול".