ביולי 2011, הודיע רוברט סיימון, הבעלים המשותף של הציור היקר בעולם, "מושיע העולם", כי הציור יוצג בתערוכה: Leonardo da Vinci: Painter at the Court of Milan (9 בנובמבר 2011-5 בפברואר 2012), ב"גלריה הלאומית", בלונדון, לאחר "קונצנזוס חד משמעי" של היסטוריונים של האמנות, שאישרו את ייחוס הציור ללאונרדו דה וינצ'י כיצירת חתימה. בפסקה השנייה של הודעה לעיתונות כתב סיימון באופן חד משמעי "הסלווטור מונדי נמצא עכשיו בבעלות פרטית ואינו למכירה."
מסגרת הזמן המצוינת במילה "עכשיו" אינה ברורה. ידוע לציבור כי ה-Salvator Mundi נמכר חודשיים לאחר סיום התערוכה בלונדון, תחילה בדאלאס (שם לא ניתן היה לגייס מספיק כספים כדי להבטיח את רכישתו), ולאחר מכן בהצלחה דרך "סותבי'ס" לאיש העסקים הרוסי דימיטרי ריבולובלב. אבל, פחות ידוע, שה-Salvator Mundi הוצע למכירה גם לפני התערוכה בלונדון.
החוקר וסוחר הטקסטיל מהמזרח התיכון, מייקל פרנסס, אומר שהוא מונה כסוכן למכור בדיסקרטיות את הציור, ללא עמלות אם הרכישה לא תצא לפועל. בשנת 2009, הוא חתם על חוזה בלעדי לשנה עם אחד משותפיו של רוברט סיימון בסינדיקט Salvator Mundi, הסוחר הניו יורקי, וורן אדלסון.
עובדות רבות על פרק זה בהיסטוריה של ה-Salvator Mundi נותרו עלומות. אדלסון התעלם מהמיילים שלי. פרנסס סירב לענות על כמה מהשאלות שלי, למרות שהוא ציטט אותי בתיאור המפורט שלו על פרק הזמן המרתק הזה לאחר פרסום הספר שלי (הלאונרדו האחרון, 2019).
עם זאת, אנחנו יכולים לחדש על התעלומות הקיימות ביותר של ה-Salvator Mundi: מה חשבו על כך היסטוריונים של האמנות? ולמה הסעודים קנו את היצירה?
פרנסס יצר שני תיקים גדולים עבור הציור, האחד על מקורו, השני על שחזורו, וסרטון בן 30 דקות, שאותו עיבד בחמש שפות שונות. לאחר מכן הוא הציג את הציור בפני מנהלים ואוצרים בחמישה מוזיאונים – "ההרמיטאז' " בסנט פטרסבורג, "הלובר", ה-Gemäldegalerie בברלין, "הוותיקן" ו"הפראדו" - לעתים קרובות תוך שימוש בקשר של המוזיאונים האיסלאמיסטיים שלו כמתווכים, ול"רשות המוזיאונים" של קטאר. הוא הבטיח לרוב המוסדות האלה שאם הם רוצים את התמונה, אז הוא ימצא פילנתרופ עשיר שירים את הכפפה עבורה, בין 160 ל-200 מיליון דולר. כל המוזיאונים מלבד אחד הגיבו בצורה דומה.
ג'רלדין נורמן, שהקימה סניף של ה"הרמיטאז' ", ב"סומרסט האוס", בלונדון, בשנים 2000-07, ארגנה את המפגש לצרפתים ב"הרמיטאז' ". היא סיפרה לי שמנהל המוזיאון, מיכאיל פיוטרובסקי (שפרנסס הכיר, שכן פיוטרובסקי הוא מומחה ללימודי אסלאם), ומומחית לציורי הרנסנס טטיאנה קוסטודייב חשבו שהתמונה במצב נוראי ולא היו משוכנעים שהיא של לאונרדו. הם שיערו שהיא של טיציאן. בוותיקן, פרנסס קיים פגישה שנמשכה כ-90 דקות עם פרופסור ארנולד נסלראת', מנהל המחלקות לתולדות האמנות של מוזיאוני הוותיקן באותה תקופה. לאחר מכן שוחח נסלראת' בקצרה עם הממונה עליו, אנטוניו פאולוצ'י, מנהל מוזיאוני הוותיקן 2007-17.
התחנה הבאה, ברלין. פרנסס פגש את מנהל "הגמלדגלרייה", ברנד לינדמן, שנזכר ש"לסוחר היו שתי תיקיות ענקיות. באחד משני התיקים היו תצלומים של תחריט [של הליאונרדו] של הולר מהמאה ה-17 ושל כל ההיסטוריה של הציור, ובקובץ השני היה תיעוד השחזור. הופתעתי מאוד שהוא הראה לי את האחרון, כי בהסתכלות על זה היה ברור שחלק גדול מהציור נעשה מחדש. אני חושב שהאיש היה קצת תמים, והראה לי את כל זה. אמרתי לעצמי, 'טוב, זה סוחר שטיחים, אין לו מושג בציורים, הוא לא מבין שיש לו עבודה הרוסה'". פרנסס לא הצליח לתאם פגישה עם הצוות ב"פראדו", ואז הוא פנה לקטאר, אני יודע רק שהם סירבו לקנות את התמונה.
כל המוזיאונים, מלבד אחד, אליו אגיע עוד רגע, דחו את התמונה מסיבות דומות. היא היתה פגומה מדי. היא שוחזרה יתר על המידה. הם לא יכלו לשפוט אם זה לאונרדו או לא. ההשלכה החשובה הראשונה מפגישותיו של פרנסס היא שהיא מערערת עוד יותר את הטענות הסלקטיביות של רוברט סיימון ומרטין קמפ, לפיהן יש הסכמה היסטורית אמנותית ש-Salvator Mundi היא עבודת חתימה. הדעות ההיסטוריות על העבודה חלוקות במקרה הטוב.
התעניינות מוקדמת מהלובר
עם זאת, היה מוזיאון אחד - שהוא המוזיאון החשוב בעולם ללימודי לאונרדו, לא פחות - שאליו בחר פרנסס לגשת, שנראה כי גילה עניין רציני בסלבטור מונדי: "הלובר".
פרנסס הבטיח פגישה עם אנרי לויירט, מנהל הלובר 2001-13. לויירט הביאה את האוצר וינסנט דליאוין לפגישה הזו. דליאוין, לפי פרנסס, כנראה התרשם. Delieuvin ו-Loyrette הסכימו אז לנסוע לניו יורק לראות את הציור. שם פרנסס לקח את דליאוין לפגוש את משחזרת הציור, דיאן מודסטיני, והכיר את לוירט לאדלסון.
פרנסס מספר שדליאוין ביקש שהציור יגיע לפריז כדי לראות אותו לצד לאונרדו שלהם. ולוירט הסכים שאם פרנסס ימצא תורם שישלם עבור התמונה, אז הוא יכריז על הסלוואטור מונדי כאוצר לאומי של צרפת, מה שיאפשר לתורם את הזכות לקבל 90% ממחיר הרכישה כנגד מס.
אבל התוכנית השתבשה, לפי הדיווח של פרנסס, כאשר אדלסון בחר להפר את החוזה ולא נתן לתמונה לעבור לצרפת. פרנסס משער שההחלטה הייתה של רוברט סיימון, בהתבסס על חששו של סיימון שאם ה"לובר" לא יצליח לאמת את הציור, האוצר של הגלריה הלאומית, לוק סיסון, עשוי לשנות את דעתו לגבי הצגתו. סיימון רשם על הכתב ואמר: "אני מכחיש שעשיתי את ההחלטה הזו".
ההתעניינות המוקדמת הזו של "הלובר" ב-Salvator Mundi היא הגילוי בעלת השלכות גדולות.
ביקורת רבה נמתחה על תפקידה של "הגלריה הלאומית", בלונדון, במכירה הסופית של ה-Salvator Mundi לסעודים במחיר שובר שיא של 450 מיליון דולר. הגלריה הושמצה על כך שהציגה את Salvator Mundi. עם זאת, אין שום דבר בהנחיות של "הגלריה הלאומית", בלונדון, או בכלל בהנחיות של כל איגוד של מוזיאונים אירופיים או בינלאומיים, האוסר באופן ספציפי על פעילות כזו.
כל זה זה לא שכנע את איב בובייר, יועץ האמנות והסוחר של הקונה הראשון של התמונה, דימיטרי ריבולובלב, בשנת 2013. בובייר אמר לריבולולב שהתמונה פגומה מאוד, משוחזרת מאוד והייתה בשוק כבר זמן מה: "אם אתה כן קונה את זה, קנה את זה למטרות דקורטיביות."
אבל אם התפקיד של לונדון היה מוגזם, אולי ההפך הוא הנכון לגבי תפקידה של פריז. גם הדיווח של פרנסס וגם ההתפתחויות שלאחר מכן סביב התערוכה (כפי שנחשפו ב-The Art Newspaper) מראים ש"הלובר" - או לפחות כמה אנשים חשובים בו - התעניינו בתמונה. "הלובר" שאל את הסעודים אם הם יכולים לקבל את זה לתערוכת לאונרדו שלהם ב-2019, והם הבטיחו ביטוח מיוחד מהאסיפה הלאומית הצרפתית עבור התמונה, אם זה יושאל לתערוכה שלהם.
שנה לפני התערוכה שלהם, ב-2018, הציור כבר היה בצרפת ונבדק על ידי מוסד השיקום הלאומי, C2RMF. "הלובר" הרכיב ספר קצר, שהדפיסו בדצמבר 2019, המאמת את הציור ולאחר מכן פרשו לפתע מהמחזור, לאחר שהתברר שהסעודים לא מתכוונים להשאיל את התמונה.
יחסים כלכליים ופוליטיים הדוקים: מוחמד בן סלמאן עם עמנואל מקרון במהלך ביקורו הממלכתי של נסיך הכתר בצרפת באפריל 2018, כאשר נחתמו 19 פרוטוקולים של הסכם בין חברות צרפתיות וסעודיות, בשווי כולל של יותר מ-18 מיליארד דולר
תצלום מלאי של Abaca Press / Alamy
הבה נוסיף לכך את הקשר הכלכלי והפוליטי ההדוק בין האליזה לריאד. לוירט היא זו שארגנה ב-2007 את העסקה של 500 מיליון דולר להקמת "הלובר", באבו דאבי. לוירט השתמשה בכסף מזה כדי ליצור קרן ל"לובר", המוזיאון הצרפתי הראשון שהחזיק בקרן כזו. באפריל 2018 הגיע מוחמד בן סלמאן לצרפת לביקור ממלכתי רשמי: נחתמו 19 פרוטוקולים של הסכם בין חברות צרפתיות וסעודיות, בשווי כולל של יותר מ-18 מיליארד דולר, שכללו גם מגזרים תעשייתיים כמו פטרוכימיה וטיפול במים. כמו בריאות, חקלאות, תיירות ותרבות. משחזרי "הלובר" והאוצר בחנו את הציור חודשיים לאחר מכן.
הסעודים ממשיכים להיות לקוחות חשובים של המדינה הצרפתית - בדצמבר 2021 חתמה איתם צרפת על חוזה הגנה של 17 מיליארד דולר.
רוברט סיימון, בהרצאותיו על ה-Salvator Mundi, מתייחס אליו לעתים קרובות כמונה ליזה הזכר. התמונה הזו היא הסיבה שרוב האנשים מבקרים ב"לובר" - 80% לפי הסקר של המוזיאון עצמו.
הסעודים אינם קונים מנוסים של "אולד מאסטרס". הם היו צריכים עצות והם היו מקשיבים לעצות. אבל ממי? האם בהקשר תרבותי וכלכלי זה לא סביר מאוד שמישהו בכיר מ"הלובר" (או משרד התרבות הצרפתי) הציע לסעודים, שהנה תמונה, למרבה הצער מעבר לטווח המחירים של המוזיאונים האירופיים, שעשויה לעשות פלאים עבור התוכנית התרבותית שלהם ולחזק את הקשר התרבותי בין ארצם לצרפת?