במרץ, בחדר היובל של בתי הפרלמנט של בריטניה, התקינה האמנית הבריטית וילמה וולף סדרה של צלחות לבנות על שולחן זכוכית. על כל אחת מהצלחות נרשמו שמות 1,425 הנשים בבריטניה, שנרצחו על ידי גברים בין 2009 ל-2018. וולף גם ציינה את סיבת מותן ואת הקשר שלהן עם הרוצח שלהן. "כמה חברי פרלמנט לא האמינו וביקשו ממני לאשר שהן נשים אמתיות", אומרת וולף.
אמנים רבים שעובדים בבריטניה, כמו וולף, יוצרים עבודה משמעותית בנושא אלימות נגד נשים, אולם מוסדות מובילים אינם מצליחים להגיב באופן פרופורציונלי להיקף הנושא. לא בתערוכות, לא בתכניות ולא ברכישות.
"למוזיאונים יש אחריות לשנות את זה", אומרת וולף. "יהיו להם אנשי צוות ומבקרים שהם גם קורבנות וגם מבצעים את הפשע הזה. כמעסיק, מה הם עושים? כמוסד, איך הם עוזרים?"
עבודתה של וולף, שנקראת Domestic, הוצגה לראשונה בשנה שעברה ב"גלריה ריצ'רד סאלטון", בלונדון, לציון היום הבינלאומי לביטול אלימות נגד נשים, של האו"ם, שחל השנה ב-25 בנובמבר.
לפי מפקד האוכלוסין, בבריטניה מתה אישה מידי גבר כל שלושה ימים. נתוני משרד הפנים חושפים 400,000 נשים מותקפות מינית מדי שנה באנגליה ובוויילס, בעוד שסקר שהוזמן על ידי UN Women UK מצא כי 97% מהנשים בגילאי 18-24 חוו הטרדה מינית.
Merkin (2019) של לאיה אבריל
© לאיה אבריל
מגזר המוזיאונים בבריטניה התעמת עם סוגיית האלימות המינית נגד נשים, אם כי הדוגמאות נותרו נדירות. אלה כוללות את רטרוספקטיבה של "טייט מודרן" משנת 2020, של הפעילה הוויזואלית, זאנלה מוהולי, הכוללת את התיעוד הצילומי של מוהולי, של נשים טרנסג'נדריות שעברו התעללות ונהרגו בדרום אפריקה. ה"סרפנטיין" הציג לאחרונה את מיצב הווידאו בן ארבעת הערוצים של מקבלת אריה הזהב סוניה בויס, Yes, I Hear You (2022), כחלק מסדרת הרדיו שלה.
"לרוב מדברים על רצח נשים בתקשורת כאירועים בודדים: גבר אחד מאבד שליטה רגעית. אמנים יכולים לערער על הנרטיב הזה", אומרת וולף. "זו שיחה שצריכה להתרחש בכל המוסדות ברחבי בריטניה, ממוזיאונים לבתי ספר, לבתי חולים ועד לגלריות לאמנות".
האמנית פולומי באסו, ניצולת התעללות במשפחה, הקדישה את פעילותה כדי לספר את סיפוריהן של נשים, שחייהן הושפעו מאלימות גברים, במיוחד בדרום אסיה. מוקדם יותר השנה, הוצגה העבודה האחרונה של באסו, Fireflies, ב"גלריית חתימות", בלונדון. זה נותר המוסד היחיד בבריטניה, שהעלה עד כה תערוכה גדולה על באסו. זה עשוי להשתנות בקרוב, מכיוון שעבודתה של באסו נרכשה זה עתה על ידי "מוזיאון ויקטוריה ואלברט" (V&A).
Mulier Taceat in Ecclesia (2019) של לאיה אבריל
© לאיה אבריל
עכשווי ומעגלי
"השאלה היא: האם לנשים יש מספיק נראות, נכון לעכשיו והיסטורית, בתוך מוסדות בריטניה? האם לנשים צבעוניות יש נראות במוסדות בבריטניה?" באסו שואלת. "התשובה לשתי השאלות היא "לא."
באסו היא אחת ממספר אמניות עכשוויות המשתתפות בפרויקט נשים בצילום של קרן Parasol ב-V&A, שהושק בשנה שעברה. "סיפורים מסוג זה זכו ברובם להתעלמות מצד הקאנון האמנותי וממוסדות התרבות", אומרת פיונה רוג'רס, לשעבר מנהלת התפעול הראשית ב"סוכנות מגנום תמונות", אשר מונתה לאוצרת הפתיחה של הקרן במרץ 2022. "אלימות נגד נשים היא לא רק היסטורית", היא אומרת. "תראה את הרציחות האחרונות של נשים על ידי המדינה האיראנית, או את הפיכת רו נגד ווייד בארה"ב. זה נושא עכשווי, מעגלי. מדוע שמוסדות בריטניה ירצו להימנע מלדון בנושא זה באמצעות אמנות?"
Shrinky Recipe (2019) של לאיה אבריל
© לאיה אבריל
החודש, כחלק מפרויקט Parasol, ה-V&A יפתח את 'On Repe', פרק מסדרת הצילומים של האמנית הספרדייה, לאיה אבריל, A History of Misogyny. זוהי תערוכת היחיד הראשונה של עבודותיה של אבריל, שמתקיימת בבריטניה. אבל זה לא יתקיים בתוך המוזיאון; במקום זאת, התערוכה תוצג ב"גלריה קופלנד", בפקהאם, בדרום לונדון.
הסדרה המדוברת הוצגה בתערוכות נרחבות, אך עד כה התעלמו ממנה המוסדות בבריטניה, אומרת אבריל. "אנחנו צריכים לשכנע מוסדות לא לפחד מהעבודה הזו", היא אומרת. "מכיוון שזכויות הנשים בסכנה, ברציפות ובכל מקום".
A History of Misogyny, Chapter Two: On Rape and Institutional Failure"היסטוריה של מיזוגניה", פרק שני: על אונס וכישלון מוסדי, לאיה אבריל, עד 27 בנובמבר, "גלריית קופלנד", בפקהאם.