תערוכה חדשה של מוזיאון ישראל, "רוח בחומר: פסלי אלים מהמוזיאון הלאומי של הודו" תציג 14 פסלי ברונזה ואבן, 8 מהם יצירות ייחודיות בהשאלה מהמוזיאון הלאומי של ניו דלהי (The National Museum New Delhi) ויוצגו לצד 6 פסלים נוספים מאוסף המחלקה לאמנות אסיה במוזיאון ישראל. כל הפסלים מתארים אלים ואלות בולטים מהפנתיאון ההינדי של האלוהיות - כל אחד מהם יצירת מופת של אמנות הודית בעלת חשיבות עליונה.
התערוכה היא הזדמנות חד פעמית לצפות ביצירות מכל רחבי תת יבשת הודו, בנות מעל לאלף שנים, שכל אחת מהן מייצגת אידאל מורכב מהמערכת האמונה ההינדואית בת ארבעת אלפים שנה. התערוכה מייצגת את שיתוף הפעולה הראשון אי פעם בין המוזיאון הלאומי בניו דלהי ומשרד התרבות ההודי למוזיאון ישראל, והמחלקה לאמנות אסיה המקיפה אוסף עשיר של אמנות הודית. התערוכה מציגה 14 פסלים, מתוכם 8 מהאוסף הארכיאולוגי של המוזיאון הלאומי בניו דלהי שלא נחשפו מעולם לקהל הישראלי ושרובם לא הוצגו כלל בעבר לקהל הרחב.
למעשה הוחלט לציין 75 שנים לעצמאות הודו בתערוכה הכוללת פסלי אלים. מדוע האספקט הדתי נבחר לציון עצמאות הודו?
"הפסלים מציגים הרבה מעבר לאספקט דתי אחיד, אלא מגוון רעיונות שאיפות וקולות שהתגבשו בתת יבשת הודו במשך אלפי שנים, והם משמעותיים עבור ההודים גם היום", מסבירה אוצרת התערוכה מרים מלאכי, "כשהוצגה עבורנו האפשרות לציין את עצמאות הודו ה-75 במוזיאון ישראל בחרתי להתמקד במרכיב מהתרבות ההודית שפחות מוכר לישראלים. דרך הפיסול ההינדואי אפשר לספר הרבה על התפיסה הפילוסופית, אקולוגית, רוחנית ואמנותית של התרבות ההודית, מרכיבים שקיימים גם בשיח העכשווי בהודו ורלוונטיים לנו בכל מקום בעולם.
חלק מהותי בתפיסת העולם של מוזיאון ישראל היא להציג את מכלול היצירה האנושית, בכל התקופות ומכל המקומות. זו הייתה אפשרות חד פעמית בהיסטוריה, להביא יצירות שאינן ידועות לקהל שלנו, נדירות ומופתיות, כדי להנות מהן וגם ללמוד דרכן על דרכים אחרות להגדיר ולהכיל תופעות בקוסמוס, ואת הסבל והשאיפה האלמותית של האדם לשחרור ממנו. ההינדואיזם אינה מערכת מוחלטת וסופית, היא אמונה שמשתנה ומתפתחת כל הזמן בידי המאמינים, גם בימינו. הדינמיות והמגוון שהיא מציגה ייחודית לתת יבשת הודו, וזו דרך נפלאה להכיר את הודו מכיוון חדש ומשמעותי עבורם וגם עבורנו".
לדברי מלאכי לישראלים יש עניין רב בהודו ובתרבות ההודית בישראל, "ישראלים רבים, בכל הגילאים ובמצבים שונים בחיים, מטיילים להודו, אם אלו פנסיונרים שהעולם לרשותם או חבר'ה אחרי הצבא. המפגש עם הודו הוא מסעיר ומעורר את החושים ואת המחשבה. התערוכה מיועדת לכולם, והיא מתאימה לכל מי שרוצה להכיר יותר דברים שכבר ראה, או מי שרוצה לראות בפעם הראשונה ולהעמיק לרגע במשהו אחר מהמוכר. הנושאים העולים בתערוכה מקיפים מגוון נושאים המעסיקים אותנו היום, כמו היחס בין האדם לטבע, המרחב הגיאוגרפי בו אנו חיים, ומהות הכוח האלוהי בעולם. המחשבת ההודית מציעה דרכים רבות לגשת לעולם שבו אנו חיים, והתערוכה נוגעת בקצה הדברים".
חלק משמעותי בתערוכה עוסק בדברים שלא רואים בפסלים עצמם, כי התצוגה המוזיאלית מוציאה את הפסלים מהקשרם המקורי. לכן התערוכה מרחיבה בדרכים אחרות על פרקטיקת הפולחן ההינדואי, והשימוש בפסלים במרקם החברתי של הודו. כדי "לעזור" למבקר הישראלי להבין את תפקיד האלוהות בחברה ההודית הוסיפו עורכי התערוכה כמה חלקים: צילום מוגדל ומפורט של מקדש מהמאה ה-11, הרלוונטי לפסלים בתערוכה. כך המבקר יוכל לראות את הפסלים בהקשר האדריכלי המקורי שלהם, כחלק מקומפלקס ענק של מבנים אליהם מגיעים מאמינים באירועים ותקופות מסוימות בשנה. עזר נוסף הוא סרטון קצר המראה את הפוג'ה -פולחן בסנסקריט- סדר הפעולות הנחוץ כדי לעורר את האל לשכון בפסל. הפוג'ה והפסל מאפשרים לאדם והאל לתקשר, דרך החפץ. מעבר לפולחן עצמו, הפסלים גם מציגים אידאליים חברתיים של החברה הינדואית. המשפחה היא התא החשוב ביותר בחברה, כמו בכל חברה, כי היא שומרת על המרקם ולפי האמונה ההינדואית שמירה על הערכים החברתיים הנכונים ששווה לשמירה על הסדר הקוסמי. האחריות של היחיד היא עצומה, ביחד עם הקולקטיב, הקהילה ההינדואית המקומית אליה משתייך. חלק מהאלוהויות התערוכה הן מגינות המשפחה או הסדר הקוסמי בדרכים שונות.
העיצוב של התערוכה יוצא דופן, ואינו אופייני להצגה של פיסול עתיק. בדרך כלל במוזיאונים במערב מציגים יצירות של תרבות זרה כאילו הן יצירות אמנות מערבית, על מעמד נפרד ללא הקשר לסביבה שלהן. מעצבת התערוכה, רונה צ'רניקה, יצרה הקשרים בין הפסלים מה שמאפשר לאנשים להסתכל עליהם מהזווית בה הוצבו במקדש ואליה עוצבו במקורם. בתערוכה הפסלים עומדים במרכז האולם על מבנה פיגום מתכתי חשוף, שמאפשר למבקרים לראות את הפסל בצורה חופשית ופתוחה מכמה כיוונים. מסביב לפסלים, על קירות האולם, מוקרנים דימויים מופשטים של פרחים, אש ומים המשמשים בפולחן ההינדואי. אלו מרכיבים צבעוניים המחיים את הפסל העתיק, הכהה והדומם, ומשיבים קצת מרוח המקדשים החיה, שבו המאמין או הכהן מעורר את הפסל ומזמין את האל לשכון בו על ידי צלילים ושירה, מים וחמאה, ומנחות של פרחים ואורז. את המיצב מלווה סאונד עדין של רגה, שירה דתית קלאסית הנהוגה במועדים מסוימים במקדשים ומאפיינת את המרחב הדתי ההינדואי.
השינוע של הפסלים הגדולים היה מורכב וארוך, "קודם היינו צריכים להגיע עם אוצרי המוזיאון הלאומי בניו דלהי על רשימה של יצירות שאפשר לשנע, כי חלק היו רגישים מדי לנסיעה", משתפת מלאכי. "אחרי שהסכמנו על הרשימה הסופית, כל החפצים עבור וועדה מיוחדת של רשות העתיקות של הודו, ביחד עם משמרים ומומחים בתחום. זה היה שלב מותח עבורי, כי עד שלא קיבלנו אישור סופי של הוועדה הייתה אי וודאות מסוימת. לשמחתי הוועדה אישרה את כולם, והוכנו להם ארגזים מיוחדים. בגלל המשקל האדיר שלהם, קרוב למאה קילו לפסל, היה צורך בצוות גדול להרים אותם ולארוז אותם. למוזיאון ישראל הם הגיעו ביחד עם בלדר, אוצר מלווה מטעם מחלקת העתיקות של המוזיאון הלאומי בניו דלהי. כל ארגז נפתח בנוכחותי, ובנוכחות משמר, האוצר המלווה מהודו, וכל צוות הארטהנלדרים שלנו גויס לעזור להרים אותם. גם להקים את התערוכה היה מורכב, היינו צריכים אישור מהנדס לחשב משקלים באולם כי התערוכה בקומה השלישית. כל מעמד לפסל עבר אישור של משמר ומהנדס. בהקמה הצוות נעזר במלגזה להרים כל פסל למקום, כי המיקום שלהם גבוה. הכול עבר בשלום".
אם אתם מגיעים לתערוכה שווה לכם לשים לב לפסל שיווה רוקד, מטמיל נאדו, דרום הודו. זה פסל גדול יצוק בברונזה, מזמן שושלת צ'ולה, המאה ה־12. הוא פסל יפיפה, העיצוב של הדמות הרוקדת מושכת מאוד, ומעוצבת כך שאנחנו חשים את התנועה של הגוף. הריקוד של שיווה מבטא את תפיסת הזמן ההינדואית המחזורית החולשת על היקום כולו - חיים ומוות, בריאה וחורבן. שיווה מוקף מעגל אש מוביל את היקום אל הקיום ואל סופו, מפיח חיים, תומך בהם ומכלה אותם. שורשיו של שיווה נעוצים בשלב העתיק ביותר המוכר של הדת והתרבות ההודית, לפני כ-3,000 שנה. צורתו כרקדן פופולרית מאוד עד היום, ובימי שושלת צ'ולה - שמלכיה סגדו לאל שיווה - רבו פסלים נישאים בדמותו שנועדו לתהלוכות והיו מלאכת מחשבת בברונזה. הפסל הזה הוא גולת הכותרת של התערוכה, ומוצג בנפרד בצורה המאפשרת לקהל להביט בו מכל צדדיו, כי הוא מעוצב מכל כיוון בקפידה רבה.
רוח בחומר: פסלי אלים מהמוזיאון הלאומי של הודו
אוצרת: מרים מלאכי
מעצבת: רונה צ'רניקה
אולם ספרטוס, מוזיאון ישראל
6.6.23-1.12.22